קטגוריה: האיבּוּן

מאת ריי רסמוסן
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

עברו שבע שנים מאז נסעתי אל קהילת החקלאים של בְּרֵטון. השדות עומדים בשיממונם אחרי הקציר. שכבה דקה של שלג מונחת על חבילות החציר העגולות הגדולות. נקודות ציוּן מוכּרות נראות: חנות כפרית המציעה פאי תוצרת בית; האסם האדום שגבו שבוּר; שורת גלגלי עגלה שבורים לאורך גדר.

איתי נמצאים אשתי, בתי והחבר של בתי. אנחנו מגיעים מוקדם, עוצרים לקפה בבית הקפה הקטנטן של ברטון. מקבלת את פנינו עננת עשן סיגריות וכל העיניים מופנות אלינו. סביר להניח שהם יודעים מדוע אנחנו כאן.

אחרי הקפה אנחנו חוצים אל מבנה מרובע וחסר ייחוד המשמש לדיונים משפטיים הנערכים פעמיים בחודש. בחדר ההמתנה יש רק שש שורות של כיסאות.

אני מביט מבעד לחלון, מצפה לבואו של פול, שהיה פעם חברי הטוב ביותר. פעמים רבות נסעתי עם שתי בנותיי לשהות בסוף השבוע בחווה שלו. עזרנו לו לשתול ולקצור את גן הירק, עשינו סקי בערוץ המיוער, שיחקנו בכדור על המדשאה. סטייק על האש, יין ומוזיקה מילאו את הערבים האינסופיים של הקיץ הצפוני שלנו.

אני קולט את צדודיתו של פול מבעד לחלון הטנדר שלו. רגעים אחדים אחר כך הוא נכנס לחדר ההמתנה הקטן. בלי שתכננוּ זאת, אנחנו — משפחתי, כאיש אחד — מפנים לו את גבנו.

אני מחבק את בתי, ואנחנו נכנסים לאולם בית המשפט, נעמדים לקריאה השגרתית: "בית המשפט!"

השופט מתיישב, מדפדף בניירות, מרים מבט מבעד למשקפיו: "מר פול ג׳יימס, אתה מואשם בתקיפה מינית. כיצד אתה משיב לאשמה"?

רוּחַ נוֹבֶמְבֶּר —
צֵל מִשְׁפַּחְתִּי נוֹפֵל
עַל מַדְרֵגוֹת בֵּית הַמִּשְׁפָּט

מאת ריימונד אנטרובּס^[1]

ערכו עלי חיפוש מכף רגל ועד ראש. רציתי שכולם יהיו חפים מפשע, כולל אני. אחד האסירים לחץ את ידי כאילו הייתי מכתב שחיכה לו זמן רב. בסדנת הכתיבה הוא הקריא את שירו. מחאתי כפיים. הוא חיבק אותי. הוא הדיף ריח של סבון עבש. כשנטה לעברי, זיפיו שייפו את לחיי הרכה יותר. הוא סיפר לי למה הוא כאן.

בלילה שנמחק מזיכרונו הוא היה שיכור, וכשפקח את עיניו במטבח — אשתו, שרצתה להתגרש, שכבה שם, מתה. אני רואה את טבעת הנישואין שלו. הלוואי שידעתי את שמה כדי שאוכל לשבּץ אותו כאן.

בשבוע שלאחר מכן כמעט ביטלו את ערב הקראת השירה, וזה גרם לאסירים להתפרע. האסירים ניצחו. הגעתי לכלא בפעם האחרונה. פרחים הונחו על כל השולחנות. אסיר הקריא שיר. הוא החזיק את עצמו כאילו היה איזה עציץ אהוב של אמא שלו. אחרי הקראת השיר שלו כולם מחאו כפיים — אפילו הסוהרים. האגרופים המקועקעים של כל אותם גברים שריריים נשלחו לעבר הפרחים.

מֻשְׁלָכִים לְרַגְלֵי גְּבָרִים

פִּרְחֵי אָנָקוֹנְדָּה אֲדֻמִּים^[2]  

יַהֲלוֹמֵי דָּם

---

[1] לנוסח המקור: https://www.merylnatchez.com/literature-2/poetry/a-haibun#more-3873.

[2] פרחי אנקונדה – כינוי לסוג של צבעונים (פרחים): https://vdqbulbs.com.au/products/ana; אנקונדה הוא סוג של נחש.

מאת סנדיפּ צ'אוהאן (ארה"ב)

[הייבון עם טנקה]

*

האורנים שבקצה השדה שומרים על צבעם בעוד יתר השדה נכנע. שלג מתקשה ונקרש על הגדר החיה הנמוכה; האורנים מפיקים רק חריקת מחטים. ציפורים נוחתות בעצים רכים יותר ואז מתרוממות שוב בפרישת כנפיים קצרה. אני נעצרת בשביל, כתפַי מתעגלות כנגד קור הנדמה עתיק מן היום עצמו. מתי למד גופי לראשונה להתכופף כך?

עַמּוּד גָּדֵר מְבֻקָּע

אוֹחֵז בְּצִלּוֹ הַיָּשָׁר

עַל אֲדָמָה מֻפְשֶׁרֶת

קָאָק מַטֶּה אֶת רֹאשׁוֹ

לְהַאֲזִין לְרוּחַ

ציקדות ראשונות השנה. עורבני רוכן בצֵל אלה הנתונה בצל ברושים. פרפר לבן גדול ושניים זעירים רודפים זה אחר זה. שמַים נקיים, קרירות בוקר ירושלמי. הציקדות מחדשות את זֶמֶר זמזומן. ציוץ ציפור בוקע ממסך קולן החשמלי. חתול מרים ראשו אל עורב גבוה על ברוש. לעולם לא יגיע לגבהים האלה, אבל מביט.

עוד לא 10 בבוקר והשמש כבר גבוהה בשמַים. אני מזכיר לעצמי לפעמים שזאת לא "השמש" אלא כוכב. ומנסה לראות את עצמי לרגע, כמו מהחלל, סובב על כדור קטן, ראשי פונה למטה. עכשיו נוספת לתמונה המיית הציקדות. קולן מתפשט, צובע את השחור, אופף את השמש, ממשיך אל מֵעֵבֶר. ואז הן משתתקות, וקול הדממה עודו אופף את התמונה הקטנה הזאת. שאחרי רגע מתפוגגת באור המציף את העיניים הנפקחות.

פִּנַּת אוֹר בַּגַּן –

פּוֹרַחַת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

מַרְוָה כְּחֻלָּה

פרפר בגובה. העצים כאן מוכּרים. פרחים מתוך האבן. הגעתי לשעות ספורות, בדרך ל"טיסת חילוץ" (בהיגיון הישראלי חולצים את הפקק אל תוך הבקבוק). מונית אל האקרופוליס. הנהג שואל מאיפה באתי. "אני גר בלונדון". העמודים גזעים עבים של שיש שתומכים את השמַים. הכל בשיפוצים, כמדומה כבר מאה שנה. מנוף ענקי בין העמודים. ניכר שהקבלנים כבר לא חוששים מזעמה של האלה. המקדש מחולל לשם שיפוצו.

העיר פרושה מכל העברים כמו שלג למרגלות הר. ברושים מאובקים למעלה ולמטה בעיר. מדריך תיירים מסביר לקבוצה: "איט סימבולייזס ברבריק".

מסביב הרים מיוערים. לשם כנראה נמלטו האֵלים. עננים נחים על הרכס כמקדש ארעי, לבן כשיש.

*

גַּנֵּי אָתוּנָה 

לֹא לִי הַחֲלוֹם הַזֶּה

שִׁיר שַׁחְרוּר — מַחֲשִׁיךְ

הרצאה על הייקו בבית מלון בעיר הולדתך. המלון לא היה שם כשגרת שם. גם לא השכונה שמסביבו. אתה זוכר חולות. ירח בין ענן שחור לענן לבן נופל לאט אל הים. אתה מחלק דף עם מבחר שירים. ההרצאה עברה ברגע האחרון לבית הכנסת של בית המלון. אתה מניח את ספרי ההייקו שהבאת – באשו, גארי הותם, ג'ק ברי – ליד הסידורים והכיפות הלבנות שלוגו המלון מודפס עליהן.

בשורה הראשונה יושבת מישהי מוכּרת לך. המוזר הוא שגם קולה מוכּר לך, כאילו דיברת איתה בטלפון. היא לא בת גילך, לא בת כיתתך, מבוגרת ממך. אולי מורה? מי זאת?

אין זמן להתעכב על זה, השיחה מתחילה. אתם קוראים את השיר של קרוליין גורליי על אמה המתה של המשוררת, על שתיקת האמא. האישה המוכּרת לך אומרת משהו על החוסר שעולה מהשיר. לידה, אישה אחרת, מדברת על כובד. מישהו מדבר על כעס של הבת על האמא, שאין לה את מי לשאול. אחר אומר שהמשוררת נכשלה.

אתה אומר מה ששמעת מג'ק קורנפילד: שהרגע שעבר זה עתה נמצא בעבר ביחד עם הדינוזאורים. אתה אומר שהרגעים זורמים כמו מים לג'ורה של אמבטיה. אתה אומר, "אין פקק לזמן". אך מיהי האישה הזאת?

ההרצאה נגמרת. מהדלת נכנסת אישה אחרת. ומתברר שהיא האמא של האישה שאינך מצליח לזהות – ואז פתאום כן.

שִׁעוּר בְּהַיְקוּ –

בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה

"רֶגַע" שֶׁל דּוֹדְלִי

הירח המלא שראיתי אתמול, אדמדמן ועולה במזרח, ענקי בין בניינים ומנופים, פיתה מלאה גחלים, מנמיך עכשיו, מקליש, חיוור, זוחל למים, מושיט בחשש את כרית הבוהן. אני צף במֵי הים השקטים, רגליי לירח, ראשי לשמש. רואה את עצמי לפתע כמו מבחוץ, שמש-פלנטה-ירח וקו זעיר באמצע, צף, מיושר מול הצהוב והלבן, מוחזק בידי שלושתם, מקף קצר באמצע דף, זה ה'אני', כזה: -.

סְנוּנִיּוֹת בָּאוֹר

מִתְקָרְבוֹת לַמֵּזַח

כֹּה אָרֹךְ             צִלִּי

אנו שמחים להודיע על צאתו לאור של ספרו הראשון של אורי קיטה. הספר כולל הייקו והייבון והוא התבשל ארוכות עד להדפסתו בחיפה בשבוע שעבר.

לפרטים ולרכישת הספר לחצו על התמונות שלמטה או כאן. לפניכם אחרית הדבר של הספר.

————————————————————————-

הַמַּחְסָן נִשְׂרָף

דָּבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר

פְּנֵי הַלְּבֵנָה

[מיפנית: יעקב רז]  

זהו שיר ההייקו הראשון שקראתי [מאת מסהידה, תלמידו של באשו, בן המאות ה-17-18]. הקריאה הקצרה הותירה אותי שקט לרגעים ארוכים, המום כמעט. עמדתי עם מסהידה מול המחסן שנשרף, ראיתי את הלבנה. תהיתי מה הרגיש כשכתב כך רגע שכזה. האם קיבל אובדן המחסן? השתאה מול פני הלבנה? אולי הוקל לו? [קרה לי שרציתי לשרוף מחסנים]. כל אלו חלפו בליבי. חזרתי לקרוא את השיר. הוא לא הסגיר דבר. פשוט, ללא רגשנות או דימויים מתוחכמים, ללא הפרדה בין הכותב והדברים עליהם כתב, מסהידה תאר רגע אחד.

מאז אני לומד את ההייקו דרך קריאה וכתיבה, ואולי יותר מכל, דרך תרגול בתשומת לב. לא צריך להבין דבר בהייקו כדי לכתוב אותו. יש לפתוח את חלונות החושים והתודעה.

מורה לציור אמרה לי פעם 'אל תצייר את מה שאתה יודע, צייר מה שאתה רואה'. גם בהייקו. כשנוכחות כזו מתאפשרת, אני לא צופה במתרחש מהצד, אלא חלק ממנו. 

כך, אפשר להתבונן בנמלת הקציר, לכאוב עם קשיש, להשתקף באישוניו של כלב טובע. לראות את כולם כחברים, שותפים שווים ברקמת הקיום, תלויים זה בזה, משפיעים זה על זה. 

הייקו הוא אימון לחיים, השירים הם רק תוצריו. הם מופיעים על פספרטו התודעה ונעלמים מיד, ואם אינם נכתבים כלל, אין בכך דבר.

ובכל זאת, עם השנים, נאספו מעט שירים ומצאו את מקומם בספרון שלפניכם. חלקם נכתבו מיד, חלקם לאורך זמן. בתהליך ניסיתי לחזור לרגע הנכתב בפשטות ובכנות. לזקק, לצמצם ולצקת אותו לתבניות המלים, ועדיין, להשאירו פתוח. די בהחלפת מילה, סדר המילים, או ניקוד אות יחידה, כדי לשנות הייקו כליל. לו יכולתי, הייתי מציג את השירים על כל גרסאותיהם כשהם מתחלפים מול עיניי הקורא, דועכים ונגלים כמו קליגרפיה שכותבים נזירי זן במכחול טבול במים. למדתי המון בתרגול הזה, והוא לא היה לי קל.

אֵין מָה לַעֲשׂוֹת עוֹד

רַק לִפְרֹשׂ עָלֵי שַׁלֶּכֶת וְלִישֹׁן           יוֹפְיוֹ שֶׁל הָהָר

                                          [סנטוקה, מיפנית: יעקב רז]

אורי קיטה, סתיו 2025

שיח גרניום (פלגרון חריף) בבוקר שבת באלול. דבורים באות אל הפרחים. בבת אחת ולהרף עין נשלחות זרועות מתוך העלים הירוקים. דבורה אחת שירדה אל הפרח נקטפת מן האוויר. ומתברר שכּל הזמן הזה ארב שם גמל־שלמה ירוק קטן. הוא תופס את הדבורה בזרועותיו הקדמיות שהן כאולרים ומתחיל לטרוף אותה. נדמה שהוא יודע איך לתפוס אותה כך שלא תוכל לעקוץ אותו. זבובונים מגיעים אחרי רגע לזירה ומתחילים ליטול את חלקם מגוף הדבורה הגוסס. הם עולים על ראשו של הגמ"ש, וייתכן שהוא טורף אחד מהם. כל כך קשה לראות את הקטן והקרוב.

כאביה ודאי עזים מאוד. תארו לכם מה זה להתקצץ כך עד מוות בצבת חדה, כמו במזמרה. היא קרובה מאוד, אולי רואה אותי. כל כך הרבה כאב קרוב כל כך לקצה האף. אנחנו מכירים את זה.

ואחר כך הדבורה נדממת וגם הגמ"ש עוצר. ואז הוא מרים אותה – מזוודה ריקה שהייתה פעם טיפת דבש מעופפת – ונושא אותה במין לאות לצד השני של השיח.

וכל הזמן הזה, יפה וקטן, פקוח, עדין כל כך, שקט כל כך – הפרח-הפיתיון, מסב מבטו מכל זה הצידה.

*

בִּדְמָמָה גְּמוּרָה

הוֹרֶסֶת גְּמַל־שְׁלֹמֹה קָטָן

מַיְנָה עַל אַסְפַלְט

*

מאת סונם צ'הוקי^[1]

דרך סורגי האוורור – כתם של שמיים אפורים ומשב קור. בחוץ, בחצר, נשמע קול משרוקית ורקיעת רגליים רצות. אין לך צורך בפעילות גופנית באגף הנידונים למוות. רק ההמתנה הזאת. אולי היום. את מתחננת ומתפללת לעוד יום אחד. את תלכי בלי להתנגד, את מבטיחה, אבל לא היום.

הגונג מכריז על השעה. צעדים. נקישת צלחות פח. רחש קולות מתקרב אל תאךְ. ליבך מתפוצץ בראשך. זיעה נקווית על מצחך ומתפשטת על כל גופך. מפתח שורט את המנעול. בבקשה, בבקשה, את לוחשת. הו, לא! זה התא הסמוך. תחינה חנוקה: "לא, בבקשה, לא! הצילו! הצילו!". הד של חבטה בקיר התא. לחישות כעוסות. רגליים נגררות במסדרון. דממה. דרך סורגי האוורור – צלילים צלולים של שַחרוּר. את נושמת לעוד יום אחד.

מַעֲבַר הָרִים שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ

הַצֵּל הָאִטִי

שֶׁל נֶשֶׁר קֵרֵחַ

---

[1] Contemporary Haibun Online, April 1, 2012 vol 8 no 1. המחברת היא משוררת ילידת בהוטן.