ערב פסח


מִמְטַר אביב ירד והשמים התכסו עננים כמו בחורף. אור וצל ועצים וצוּפיות רבות. מטוס קרב חולף מרעיש מעורר מחשבות על הרס, טבח, מוות, מעורר כעס, חרדה ובושה. הצופיות מעודדות סביב. פרחי הלוטם הסגולים בעשרות, הם וחיפושיותיהם. האזוב הֶעָנָו. אלון רוקד באור סתווי בערב פסח. אלת המסטיק ששנים סוככת מעלי דומעת שרף שקוף דביק מענף שנגזם לה. חוטר מלבלב יוצא מאזור הגדם. קטלב צעיר נוגע בה כמנחם. ואף אני מניח יד.


פִּרְחֵי כְּלִיל חֹרֶשׁ
עוֹרֵב תּוֹקֵף עוֹרֵב
בָּאֲוִיר הַסָּמוּךְ


הצופיות יורדות אל שיח המרווה לחפש פרחים שאינם עוד. מטוסים. אנפה. פרפר. עננים. שפרירה קשקשנית. לבנים כולם. זרים זה לזה. מלבד הפרפר והפרח.
גוש כבד שעשוי מחומרי המקום הזה, המדינה הזאת, מוברג בתוכי. אני מטלטל את זה באשר אלך, כמו שולחן שאפשר להעביר ממקום למקום והבורג תמיד יהיה בו. בורג עבה מוברג. תפוס בחלודה. ואי אפשר להוציאו משם. אפשר רק להניח לידו דברים אחרים.
ציפור נסתר שר הברה אחת וחדל.
פשוש נגלה ונעלם.
יקרונית על ברקן ראשון, יותר מחושים מגוף.


על שולי פרח לוטם עכביש במארב לזחל של ארינמל. אורב לו בזרועות מוות פרושות לרווחה, כממתין לחיבוק.
נקישות גבוהות. נקר מפצל קליפה של ענף אלון מאוּזן ומדי פעם משמיע ציוץ. אני נזכר בסבי בנגרייתו. עוטה סִינָר אפור. אוחז במַפְצַלְתוֹ ובפטיש (אשר מונח שנים על שולחני, מובטל), מכה קלות, אפוף ניחוח דבק וטבק, מפזם פרקי חזנות.
מן העבר השני צריחת שלדג מתיישבת בראש דולב רגע לפני הנסיך. מקורו של השלדג פונה לענן כצופה בראש תורן ספינה האומד את עוצמת הסער שלנוכָח. אבל פתאום בוקעת שמש והעץ והעוף נשטפים אורה, וחזהו הלבן מבהיק שם ככוכב.

^

סוף יום חם. חרוב שממול מסתכל בי. חרוב קרוב גוהר מעליי. שַחרור של סוף יום חם באביב. הציפורים האלה הן לבבות שחורים מזמרים, הצדיקים הנסתרים בראשי אילנות של העיר הרועשת הזאת.
פרחי תורמוס הלומֵי חום. נקודות צהובות של פרחי קידה מובסים. זו העונה שבה הרקפות מרימות ידיים, שבות לעפרן, מתכנסות בפקעות.
חרק גדול במעופו מעל ראש החרוב שממול. כנפיים מהירות נרשמות בעין המעפעפת. רוח קלה חולפת בצמרת. זוג בולבולים נפתחים, נסגרים.
על האדמה זרעי חרוב מן השנה שעברה. ארבעה-חמישה, כקבוצת כוכבים שנפלה. שני תרמילים זעירים של החרוב נשרו לארץ בטרם גדלו והבשילו. מושלכים בין עלים צהובים יבשים מֵעֵצָם, כזחלים של פרפר שלא יזכו להתגלם.
נבט אלון מבצבץ ליד סביון: העץ נמוך מהפרח.

עַל סַף לַיְלָה
שִׁיר שַׁחְרוּר מִצַּמֶּרֶת
תַּחַת שְׁנֵי כּוֹכָבִים

7.3.25

מתחת עץ, מביט בעץ אחר. שירת שַחרור מגבוה, בין סוף חורף לתחילת אביב. גם על העץ שלי עומד ציפור. סבכי. לא שר.

שלדג מצטרף לשַחרור השר על הדולב העירום. השחרור גבוה יותר. השלדג שותק, מאזין לשיר הזר. יום חורפי, תחילת אדר. הגן פורח. כמעט אין פרח שאין לו חרק שנוחת עליו, או מרחף בקרבתו. פשפשים על רותם. פרחיות נעמי רבות פוקקות פרחים. גמל שלמה צעיר, ראשו למטה, ליד פרחי פיגם. גם אתמול וגם לפני שלושה ימים עמד שם.

דבורת דבש על צידה בתוך פרח לוטם סגול. מקרוב אני רואה שהיא תפוסה ומשותקת במלתעות יפרוחית (עכביש פרחים) לבנה. קוּר נמתח מגופה אל קצה הפרח. רגליה טעונות אבקה. לשונה שלוחה החוצה.

שְׁנֵי זְבוּבִים קְטַנִּים
עַל כְּנַף דְּבוֹרָת דְּבַשׁ מֵתָה
גֶּשֶׁם סוֹף חֹרֶף

על פרחים סמוכים דבורים אחרות, אחיותיה, חיות ומלקטות אבקה. אם הזבובים חשו מיד במותה, בטוח שגם הדבורים האחרות יודעות זאת. אך הן לא מפסיקות ממלאכתן. הכוורת זקוקה להן. הן ישובו אליה, אבקה ברגליהן, ויספרו שם על העכביש, ועל הזבובים, ועל הדבורה.

שלדג צורח ונוחת על מעקה. השַחרור מפסיק לשיר. כאילו חש אף הוא במות הדבורה ונאלם.

עותקים אחדים של הספר "הווה"

הספר "הווה" (2020), שעיקרו הייבּון ומקצתו שירה קצרה, אזל בהוצאה.

עותקים ספורים נוספים נדפסו לאחרונה ואפשר להשיגם בקישור הזה.

תצלום: דרור בורשטיין, דצמבר 2024

הבארדו של הצדק

מאת סונאם צ'הוקי (בהוטן)[1]

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

צָב מְאַבֵּד

אֶת הָרֹאשׁ בֶּהָרִים –

עַנְנֵי שְׁקִיעָה

קינלי מביט מחוץ לחלון הגדול של בניין בית המשפט המחוזי. כפרו שמעבר לנהר נראה בקושי מבעד לענן של ערפל.

הוא עזב את ביתו באור ראשון לדיון של היום. השעון על הקיר מראה 9 בבוקר. לשכות השופטים עדיין נעולות לגמרי. השומרים עדיין לא תפסו את עמדותיהם. המזכיר המשפטי גולש באינטרנט במחשב מתוצרת "דֶל" בחיפוש אחר חץ וקשת. הוא מעיף מבט לרגע כשקינלי נוקש בדלת. הוא אומר, במשיכת כתף אדישה, "אולי יהיה דיון היום".

עברו חמש שנים מאז שאביו של קינלי מת. הוא הביא ערמת מסמכים לבית המשפט המחוזי: צוואת אביו שמורישה לו את הקרקע, תעודת הפטירה של אביו, אישור על היעדר התנגדות לקיום הצוואה מאחותו היחידה, שהצטרפה למנזר, תצלומים של תעודות הזהות שלהם, מפות של הקרקע, אישורים על תשלום מיסים ובקשתו להעברת הקרקע על שמו. קצות המסמכים החלו להתעגל ולהתבלות. צו בית המשפט החתום, שמעביר לו את הקרקע, עוד חומק מידו.

המסדרון הצר שמחוץ לאולמות הדיון מתמלא בתובעים ובנתבעים. ניסיונות מגושמים ליצור תקשורת דועכים במהירות. קינלי מביט סביבו. אישה שפניה חבולים נדחקת בפינה. שני צעירים מוכנסים פנימה, אזוקים לשוטרים. הם יושבים בשפיפה על מושב הבטון בקצה המסדרון. השוטר המבוגר יותר יורק לתוך ערוגת פרחים שנמצאת מתחת לחלון הפתוח. השוטר השני מחטט באף. זוג צעיר בבגדי חג מפלסים דרך בתור, שואלים אם מישהו מוכן להיות עֵד לרישום נישואיהם.

לקראת חצות היום מתפתל התור כנחש אל מחוץ לבניין אל המדרגות המרוצפות בשמש הקופחת. אף אחד ממאווררי התקרה אינו פועל. אחד מהצעירים מושיט את ידו האזוקה, מרים ומוריד את המתג שלידו כמה פעמים. השוטר מושך בכתפיו ואומר, "אין טעם".

המזכיר המשפטי מוריד את התריסים בחדרו ונועל את הדלת. זמזום עמום של מזגן נשמע במסדרון.

"שָמָה הייתי רוצה להיות", אומר האיש האזוק השני בצחוק יבש. אף אחד לא מגיב.

קול גלגלים על חצץ בחצר. דלתות מכונית נטרקות. מלמול עובר במורד התור.

"השופטים הגיעו!".

קול צעדים בחוץ על רצפת הגרניט. אפוף בושם וחגורת מאבטחים, שופט יחיד חולף במהירות על פני ההמון אל תוך לשכתו.

קינלי דופק על דלתו של המזכיר המשפטי.

"אין דיון היום", הוא אומר. הוא עדיין גולש בחיפוש אחרי חץ וקשת.

נָהָר קָפוּא –

עָגוּר מְחַפֵּשׂ

בָּעֲרָפֶל


[1] Sonam Chhoki. משוררת. בארדו – שלב המעבר בין מוות לחיים חדשים בבודהיזם הטיבטי (ההערה במקור). מתוך Genjuan Haibun Contest (N. Yuasa & S. H. Gill, eds.), Hailstone Haiku Circle, March 2015, pp. 67-68.

החטא ועונשו

מאת קארה הולמן

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

לגננת הייתה ודאי סיבה טובה להניח אותי על ראש הפסנתר העומד כי סירבתי לשיר "אני קומקום קטן" עם שאר הילדים. למען האמת, לא ממש סירבתי, פשוט לא שרתי כשגברת ק' קטפה אותי פתאום והניפה והניחה אותי כאן. רגליי בגרביים בלי נעליים משתלשלות בחוסר ביטחון מעבר לשפת הפסנתר, על מנת שאהרהר בחטאי. אני יודעת שאמא תסדר הכול כשתגיע לאסוף אותי אחר הצהריים, אבל לעת עתה כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא שהדרך ארוכה עד למטה, אם אקפוץ או אפול.

אֲבוּדָה –

הָרִים

בַּאֲשֶׁר אַבִּיט

השריקה

תרמילי חרובים ירוקים בגובה העץ. חרדונים נחבאים בסדקי צל. שחרור שר כמקדם פני אורח. מלקט זרעי מרווה לשתול בבית. נכנס בצל אֵלָה שהשחרור מזמר ממנה. עובר לעץ אחר. הולך בעקבותיו, כמעריץ אחרי כוכב. לבסוף הוא מתרצה ושר בקרבתי, עד ששירו נפסק והוא נוזף בצקצוקים קצרי רוח. מחשבות על אכזריות, שׂר טיפש מדבר בתוך הראש. מראות מלחמה. הוא חוזר לשיר.

אני מנסה ליצור אתו תקשורת בשריקת פראזות מן הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של בטהובן. לרגעים נדמה שהוא מגיב בווריאציות, כמנסה לתרגם לעצמו בקול את המוזיקה לשפתו הציפורית. לרגעים נדמה שהוא ממש ממתין לי שאמשיך. אחרי התזמורת אני מכניס את הפסנתר. לפתע הוא שותק. אינו.

אילו היו מספרים לבטהובן שהמוזיקה שלו תישרק, במקום הנידח הזה, 225 שנה אחרי הלחנתה, ועוד באוזני ציפור – אני לא רוצה אפילו לדמיין את תגובתו.

קָרוֹב כָּל כָּךְ

שַׁחְרוּר שָׁר לַחֲבֵרוֹ

עַנְנֵי אָבִיב

00

רוכב על האופניים בגינה ציבורית ליד הבית. על כיסא גלגלים יושב קשיש. מאחוריו, על ספסל, המטפל, שנועץ מבט בטלפון סלולרי המושען על עורפו של הקשיש. כשאני חולף על פניהם הקשיש אומר "בוקר טוב". עד שאני קולט שהוא פנה אלי אני כבר רחוק למדי, אולי עשרה מטרים משם. עד שאני חוכך בדעתי אם לעצור ולחזור ולהשיב לברכת השלום אני מתרחק עוד. איני חוזר, הרגליים מדוושות.

אחרי שעה וחצי אני חוזר. במורד השביל, על האופניים המתגלגלים מעצמם. הפעם אעצור, ארד מהאופניים, אשאל לשמו, אשאל בשלומו, אלחץ את ידו, אתעניין קצת בחייו, אתנצל שלא עצרתי מקודם.

מֵעַל סַפְסָל

עוֹרְבָנִי עוֹמֵד עַל עֵץ

רוּחַ אָבִיב

45

אישה בתחנת האוטובוס שואלת את הנהגים אם הם מגיעים לאוניברסיטה הפתוחה. שוב ושוב התשובה שלילית. אני אומר לה שעוד כמה דקות יגיע קו 45 והוא יביא אותה לשם. היא שואלת, "לפתוחה?", ואני מהנהן. היא מודה לי בהתרגשות, אומרת "יש אנשים טובים בעולם, ואתה אחד מהם". היא אומרת זאת כאילו הצלתי אותה ממוות. אני מחווה מין תנועת ביטול ביד.

למחרת (היום בבוקר) אני נזכר בשיחה בתחנה ודמעות עולות בעיניי, כאילו נזכרתי במפגש עם מלאך נושא בשׂורה ולא באישה שממהרת להשגיח על בחינה כלשהי, היא מסבירה לי ועולה, נכנסת פנימה, נעלמת.

שֶׁמֶשׁ אָבִיב

עַל הַמַּזְגָן הַכָּבוּי

זוּג דּוּכִיפַתִּים

תחליף רוח

זחל שׂעיר, פס צהוב לאורכו, מחפש את דרכו על מעקה. אבוד, תועה על ענף מתכת חלול, קר, נטול עלים.

הוא מסתובב שם כסומא בארובה (מצדה החיצוני). צבעי האזהרה שלו יגנו עליו אולי מפני טורפים, אבל הוא לא יגיע לשום מקום. בקרוב ייפול.

עלי להעבירו משם, אבל לאן? הוא צריך להית על הצמח הפונדקאי המתאים לו, אחרת אין טעם בשינוי המקום. צמח שממנו לא יוכל לאכול לא טוב בהרבה ממעקה מתכת.

בסמוך אני מבחין ברותם. אני מחפש בטלפון "זחל רותם" ומקבל את תמונתו. עשנור הרותם. הוא לא רחוק מהבית.

אימהות העשנורים נוהגות (משום מה) להטיל את הביצים לא על הרותם אלא בסמוך לו, והזחלים, בעזרת קורים דקים ומשבי רוח, מתעופפים כטרזן בתקווה להגיע לשיח הנכון. כלומר, קיצרתי כאן תהליך טבעי, והעזרה שהגשתי ליצור נוגדת סדרי בראשית. ואולי רק לזה נועד האדם? להיות טבע ש"חורג" מהטבע באופן שמשפר אותו? כמו רופא המגיש עזרה לאדם או ליצור שחיידק תקף באופן טבעי. או כמו משורר שמוסיף מילים לתופעת טבע, שיכולה להסתדר בלעדיהן.

בבלי דעת, לרגע אחד, מילאתי את תפקידה של הרוח.

טִפָּה כְּבֵדָה

בִּקְצֵה עָלֶה יָרֹק דַּק

שֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף

(c) David Renoult