קטגוריה: האיבּוּן

מאת קאתי דרינקווֹטֶר בֶּטֶר

מתוך: contemporary haibun, 1

*

*
היה נרקיס על אדן החלון של המשרד החדש שלי כשנכנסתי אליו. הצמח הופקר אגב קידום בעבודה. כשקיבלתי את התפקיד ואת המשרד, הצמח היה כלול.

אני לא הטיפוס של מגדלת צמחי בית, אבל אני מרגישה אחריות בסיסית וחיבה מאולצת לנרקיס המכוער הזה, כמו שהייתי ודאי מרגישה כלפי חתול גמדי אילו היה מושאר על סף דלתי, הגם שאני לא אישה של חתולים.

הנרקיס מעולם לא פָּרח. הוא ירוק וגמיש, וארבעת העלים הצנומים והארוכים שלו מתפרשׂים החוצה לכל הצדדים, בלי שום פרופורציה לעציץ הפלסטיק הלבן. הצמח נראה כמצוי במצב של חיים מושעים: הוא לא צומח, אבל הוא לא מת. השמש נוגעת בו רק דרך זגוגית; הרוח היחידה באה אליו מפּתח של מזגן. אני מכירה את ההרגשה.

כָּבוּל לְעָצִיץ
הַנַּרְקִיס
עַל אֶדֶן מְרֻבָּב מַיִם

אדלייד, אוסטרליה
מתוך Haibun Today 10(4), 2016
לנוסח המקור >>>

——————————————————————————————————————-

אמיתי

פרידה, נשיקות פרידה, חיבוק, דמעה, והוא נעלם מאחורי המסך של וילון הזגוגית. את עוקבת אחריו בעינייך ככל שאת יכולה. את עוקבת אחר אחורי ראשו, אחר מזוודתו ואחר ידו שכבר אוחזת בטלפון הנייד. כבר.

למי הוא מתקשר? לא אלייך. למי?

גבו וידו האוחזת בטלפון קרובה ללחיו, קרובה לשׂערו, לריח השמפו והאפטרשייב ולשיניו כשהוא מחייך, כשהוא מדבר, כשהוא אומר לך דברים, דברים מיוחדים, רק לך.

הוא איננו.

הוא מדבר עם מישהי שאיננה את. מישהי שאולי ממתינה לו שיבוא, מישהי שתחזיר לו חיוך, שתאחז בו לרגע או לרגעים ארוכים, שתכניס אותו פנימה, את הריח, את הלחות שבשׂערו, את החוֹם שבעורו… וזאת לא תהיה את.

את מפסיקה את השטות הזאת ותופסת את הטלפון כדי להקיש את המספר שלו. ידך עוצרת באמצע האוויר. לא. את תחכי, הוא יתקשר. את יודעת שהוא יתקשר. הוא הבטיח.

בִּמקום להתקשר, את מסיטה את מסך הטלפון.

שומר המסך… ואת שואפת עמוקות, מכניסה אותו פנימה.

פניו המחייכים. הוא שלך, הוא אמיתי.

בַּד צִיּוּר רֵיק מַמְתִּין
לִמְשִׁיכוֹת מִכְחוֹל
שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ, לֵב

שׂדרה, כמה עצים, דשא, ממש לא "חיק הטבע", חצרות אחוריות בעיר, ובכל זאת, לפעמים, כשאני הולך עם הכלבה לאורך השדרה ואנו רואים עורבים, יונים, מאינות, דרורים, דררות צורחות בירוק, שחרור שר בצל, ובימים טובים חש אסיר תודה, שזכיתי לראות ציפורים חופשיות (ראיתי אתמול סרטון חורך של כמה שניות על מה שמעוללים לתרנגולות בלולים, אבל על זה איני יכול לכתוב כרגע) כה רבות בבת אחת, יום אחרי יום. ודאי יש ג'ונגלים הומי ציפורים ססגוניות וארוכות נוצה שבהם הדרורים והעורבים הן הציפורים הנדירות, והן הנקראות שם ציפורי גן העדן. ואפשר לדמיין נער מאחד השבטים הנידחים מעיין כל חייו בספר על הציפור האפורה-שחורה, הלא היא העורב, והוא מצייר אותה לעצמו, וחולם עליה, וכותב שירי עורבים בלשונו, שהוא אחד מאחרוני דובריה, וכותב שירי דרורים. ולימים, מכוח הזדמנות שלא תיאמן הוא יגיע לכאן, לתל אביב, הוא יהיה כבר ישיש מופלג, והוא יתיישב על ספסל בשדרה, ובעיניו החלשות הצלולות יתבונן באחת מן הציפורים הנדירות של ילדותו, רוכנת על חטיף עטוף נייר מבריק, כתום, הופכת את האריזה, ומחלצת את ארוחתה לרגליו.

 

עָף גַּם בַּאֲוִיר

שֶׁבְּתוֹךְ הַצַּמֶּרֶת

דְּרוֹר בְּשַׁבָּת

אחרי הרצאה על יפן, מקום בו מעולם לא ביקרתי, כל הדרך הביתה התרוצצו בראשי דמיונות ושברי תמונות

רַכֶּבֶת מְהִירָה

מֵאוּאֵנוֹ לִקְיוֹטוֹ

עוֹצֶרֶת בִּרְחוֹבוֹת

בשעת ערב מוקדמת המתנתי בשדה תעופה קטן בין ההרים לטיסה שתחזיר אותי הביתה. שאריות הארגמן של השקיעה נחו עדיין בין העננים ועל הרכס שמולי. מוזר היה לחשוב שבעוד דקות ספורות אמריא הרחק מן ההרים האלה, שבתוך ימים כה מעטים נפשי נקשרה בהם כל כך.

 

שקיעה בהר –

שביל מטפס אל פתח

בין עננים

עוד לא סוף הסמסטר, אבל קוּרס אחד הגיע לסיומו בגלל איזה עניין טכני. אני יוצא מהכיתה אחרי כיבוי המחשב, האורות והמזגן. זה בסך הכול קוּרס, עוד קורס שנגמר. ובכל פעם זה מכה בי מחדש, ההלם שבסוף-דבר, לא משנה מה, עצם העמידה מול דבר שהיה, נכנס לאיזה תלם, ונגמר. כבר כמעט עשרים שנה, בכל סמסטר ארבעה קורסים. עומדים שעות ומדברים, ומי יודע מה אומרים ומה נרשם ומה ייזכר. פתאום התחושה החזקה שדבר לא ייזכר, שכבר הכול נשכח, ושראוי שיישכח. אני לא מצליח להביא את עצמי ללכת לאוטובוס. אני קונה חטיף במכונה והמכונה מודה לי: "תודה שקנית אצלנו". עושה סיבוב ויושב על ספסל ליד בניין המוזיקה. מלֵא ציפורים האוויר. עורב רודף עורב. לרגע הפניתי את הראש לצרחה שלא הכרתי. טורקיז נפרש בצעקה, כמו צבע המקדים את הגוף. הוא נוחת על פינת הבניין מעל לזרקור, לא זע. אני מוציא את הפנקס מן התיק וזהו, הוא נעלם. הפנקס הוא הטעות. לפתע כל הציפורים נגוזו מהמדשאה, כאילו מחלקים מתנת חינם במקום אחר. עורב אחד הולך וממקומי נדמה שהוא הולך לאחוריו. זה לא יכול להיות. אני מייחל לשיבת הדרורים. אני מייחל ולוּ לנקר אחד. ישנם סיסים גם, גבוהים מאוד ואמיתיים מאוד. ולפתע שוב, כאילו יקיצה, דוכיפת מוקפת דרורים. נוצות בראש. החטיף נפל. אני מרסק אותו לפירורים בסוליית הנעל. הוא לא חוזר.

 

רָחוֹק מִמַּיִם –
שַׁלְדָּג בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה
מֵעַל הַדְּרוֹרִים