הצד הקדמי פונה אל החומות ואל השמש העולה במזרח. עברתי לצד הצל. כאן מאחור יש שולחנות עגולים על משטח חצץ וכסאות עץ. צל קריר עוד סוחב אחריו שמץ לילה. כוס מיץ תפוזים לצדי. זבוב אורב על זגוגית השולחן. השמש כולה חסומה בבניין. קול אמבולנס רחוק. ירושלים. אורן, לימון ותאנה. הפגים מתקדמים לקראת הקיץ שכבר. אין איש.
נקר מקיש על גזע עץ לא רחוק לא נראֶה. קולו הרבה יותר רחב ומתפשט ממנו-עצמו. מעל שורות נורות – דרורים, ואת הכול מלווה רחש מזרקה קטנה. פרחים. חלקם גבוהים ממני. איני יודע את שמותיהם. אל תקום עדיין. יש זמן. משהו מחכה. המועקה הזאת כבר הגיע זמנה לחלוף. אולי עכשיו, אולי הצל הזה ייקח אותה כמים האוספים מים. וגם אם לא. מאחורַי יש מדרגות המובילות לגן קטן, העשוי כמעין שביל. אלך לשם עוד מעט. בינתיים אני מחדד עיפרון.
המחשבה הזאת שבכוחו של עורב על אורן גבוה למחות כוחות כמו קנאה, תשוקה, חמדנות… שבכוחה של הכתיבה הזאת, הממוקדת במה שכאן, במה שיש לנגד העיניים, לטשטש את הרקע של העבר, העתיד, של מה שאין… אני פתאום לא מאמין בזה, אבל ממשיך לכתוב כמו מכוח נדר שנטלתי אֵי-אז. החצר מרושתת כבלים ועליהם נורות, כהכנה לחתונה לילית. בֵּית נורה אחד ריק. צוצלת ניצבת מעליו. מישהו חיבר במסמרים, בניצב לגזע אורן, חתיכת פח. הצוצלת נכנסת והומה תחתיו. עכשיו זה הגג שלה.
תְּחִלַּת יוֹם קַיִץ
קוֹל נְקִישַׁת הַנַּקָּר –
דָּמַם בֵּינְתַיִם
ירח חסר: הייקו בעברית 
קול המחשבה שלך ביחד עם קולות של ציפור ורוח שנושבת בצמרתו של אורן גבוה, מחו.
קריאת המחשבה שלך בזמן שהשמש שוקעת בסופו של יום מאחורי חלון הספרייה, הביאה עמה התחלה חדשה.
תודה
אהבתיאהבתי