קין הלבן

רקפות ורודות וצחורות רועדות ברוח קרה. השמש יצאה אחרי גשמים רבים (אחרי ימי חום בחורף) וכל ציפור פורצת פה בשיר. שרות זו לזו ממרחקים. טוב לצותת לשיר ציפור. המיית יונים ובקר גועה עונה לציפורי השיר. מה אם כולם מבינים את כולם כאן זולתנו, בני האדם? אולי כל עץ מבין את כל הציפורים כפי שכל פרח מבין את כל העצים, קולט ומבין את פשר כל ריח הנודף מהם? אם כך, אולי אנו כמו אורח במסיבה בארץ זרה, והוא נכנס לאולם הנשפים, וכולם מדברים בהתרגשות, והוא אינו מבין אף לא מילה אחת, והוא פוטר את הקולות כרעש, כקשקוש. 

בגבי עירית גדולה, צופה אתי ממקומה בעשרות הרקפות. כמה עני היה המרחב כאן אילו רק מין אחד של פרח, הרקפת המצויה, היה נעדר ממנו. הם נמצאות כאן באלפיהן, מציצות מסלעים ומתחת שיחים, משוחחות עם חזזיות ועם בלוטים, מפטפטות עם הסביונים, מעריציהן. נסיכות אביונות, ציפורי אדמה, פרחים שמלהפך. כמו מועמדות שנקבצו מכל קצות הארץ לתחרות מלכת היופי. וכולן זוהרות במידת מה, וכולן עצובות במקצת. כל אלו הבלים, כמובן. שום תחרות ושום זוהר ושום עצב. צל אחד ורוח אחת מכסים את כולנו. 

חיפושית רפואנית מושכת את עצמה על צמרות יער העשבים הזעיר. כנפי החפייה שלה קצרות, כמו בגד הקטן בהרבה מידות על הגוף. היא מתקדמת על צמרות העשב כמו גורילה על חופת יער. כבדה, כושלת לפעמים ונעלמת, ואז שבה ועולה ומתגלה. בהשוואה לעלים ולפרחים שמסביב היא נדמית כבעלת משקל עצום, כמעט כקריקטורה של חיפושית. אבל בטבע אין קריקטורות. אין דבר מופרך מפני שהכול מופרך כחלום. בטבע הכול הוא מה שהוא. רק אנו חושבים על ״מדויק״ ו״מוגזם״.

אני מרים ראש ומולי, מבהיל בְּרַכּוּת, ירח כמעט מלא של כמעט אמצע שבט. איני יכול להימנע מהתחושה שהוא מביט בי. בהיר כעבים הסובבים אותו. ענן דמוי לווייתן שט לצדו. נדמה שכל הרקפות קדות בפניו. הן אי-אז הוא היה, ככל הנראה, חלק מכדור הארץ. הוא האח המודח, הגולה, קין לבן שנידון להביט אל גן עדן הפורח, לובנו קרוב ללובן הרקפות, אך דבר לא פורח על פניו. והוא רוצה להיות פרח, והוא אכן פורח איכשהו, בלא עלי כותרת, בלא גבעול, קרוב לעננים, אבל כמו הפרחים טובל באור השמש.

יָרֵחַ בָּאוֹר –

גְּחוֹנָהּ שֶׁל סְנוּנִית

נִצָּת

סוף

כוסינו עננים לחלוטין. סוף השנה. אדום-חזה הוגה אותיות בודדות. כילד הלומד לכתוב, אוחז בעיפרון באצבעות מעוקלות. קצת שמש יוצאת בבת אחת עם ציוצו. ואז דממת הקור.

סוֹף הַשָּׁנָה

דְּבוֹרֵי דְּבַשׁ לְעֵבֶר

פִּרְחֵי הָרוֹזְמָרִין

שמש אחרונה יורדת מול לחי ימין. ציפור משרקק. אלה אטלנטית. עיגולי גדם שנצבעו כחול מביטים סביב כעיניים של תמנון, מתחת לזרועות הענפים העירומים, השוחות לאט. ציפור קטן אחר על שיח סמוך. בא אל האור וממנו. בלא כל קול. שותף-סוד. ודאי ציפור ידוע ומוכר. איני יודע מהו שמו וגם לא אברר. נוצותיו זקורות מעט, מקנות לו ארשת קיפודית. מבין עירום הענפים עולה הצירוף: ציפור-שלכת.

מֶרְחַק צִפּוֹר

בְּתוֹךְ יָרֹק בָּרוּחַ

נוֹצָה לְבָנָה

בין ארשת המוקיון לארשת הנסיך – תמיד עובר גם עורב סמוך כהערה על נוכחותם – תמיד עצים בולעים אותם אחר כך – תמיד פלא אותה נוצת-רקיע מבליחה כמו מעטפה תכולה המבצבצת מתיק-הצד של הדוור – דוור שבא (ירד) אליך במיוחד: העורבנים.

עַל גֶּדֶר הַגַּן

אֲרוּגָה בְּשַׂק שָׁחֹר

יְרִיעָה שֶׁל אוֹר

אבל אז עוד מבט, וכל האור נפרם ומתפוגג משק היוטה המתוח על הסורגים.

בבת אחת הכול נגמר. כאילו מישהו כיבה הכול.

בִּפנים, בחוץ.

היסעור / סברינה דה ריטה

בקצה השביל שעובר לאורך רצועת החוף עומדת ציפור מים בצבעי שחור ולבן. היא מניעה רגליים על החול, מנסה לטפס, בקושי צועדת. בעוד גלים גדולים עולים ויורדים.

מתקרבת ומגלה שזהו יסעור. הכנפיים שלו שחורות ושאר החלקים בגופו לבנים טהורים. מלאך שהגיע מהים. היסעורים הם שחיינים מצטיינים שעפים בלב הים, שטים על פני המים, ימים ולילות, נחים כך על המים. אך יסעור זה רחוק מלב הים, מטפס על החול מתקרב לשביל הטיילת. אנשים הולכים ובאים, רצים עם הכלבים. מדוע הגיע לכאן? בעוד שהוא אמור להיות בלב ים שט לצד ספינות? תחילת הבוקר והשמש בוהקת. מתקרבת והוא נבהל, נעמד על החול, מנסה להניע כנפיו. גוזל שאולי עוד לא למד לעוף? מדוע לא חזר לים? היכן יסתתר?

מטפסת בחזרה לטיילת, ולוקחת מפח אשפה, ארגז בגודל קופסת נעליים, רצה בחזרה, מתכופפת. -תיכנס, לא ארע לך. לו רק הבין את דברי.  מרימה אותו כמו תינוק אל בין זרועותיי ומניחה אותו בעדינות בארגז, צועדת לכיוון המרכז לחקר הימים והאגמים. אם יקפוץ, ייפול.

לֵב כָּבֵד –

יַסְעוּר נִסְחָף מֵהַיָּם

גַּלִּים עוֹלִים וְיוֹרְדִים

מגיעה למבנה הנעול. מבפנים עומד שומר, שואל במבטו מה אני רוצה. מצביעה על הארגז וחוזרת על המילה – יסעור, יסעור, בקול רם. השומר פותח את הדלת מסמן  בידיו להיכנס ומיד סוגר את הדלת אחרי, נועל אותה. מניחה את הארגז עם היסעור על שולחן ירוק. הוא מוגן, אין כלבים ואנשים סקרניים. מצלצלת לרשות הטבע והגנים. מבקשת לדבר עם הווטרינר התורן. -בבקשה בואו לקחת את היסעור, הוא חולה. -מה קרה לו? שואל הווטרינר, קולו גבוה ומשדר ביטחון. -לא יודעת, הוא לא מצליח ללכת או לעוף. -אגיע בעוד שעה, אני בא מתל אביב. הוא ישרוד עד אז? -אל תתני לו לאכול, רק לשתות, אמר. שמה לו קערת מים. השומר שמדבר רק רוסית, מביע דאגה בעיניו.

כעבור שעה מגיעה מכונית, יוצא איש גבוה. – אני וטרינר, נטפל בו. אל תדאגי. הוא לוקח את הארגז.  -צלצלי בעוד כמה ימים, נודיע לך מה עלה בגורלו. מתקשה לנשום, ולעצור דמעות. האם הצלתי אותו בזמן?

חוֹזֶרֶת לְבַד

אֶל הַיָּם

הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה

הווטרינר מצלצל כעבור שלושה ימים: "הוא היה תשוש".

"זה קורה לפעמים ליסעורים".

"הצלת יסעור".

"הוא חזר לים".

%d בלוגרים אהבו את זה: