געגועים הביתה

פיטר ניוטון

געגועים הביתה

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

Contemporary Haibun 8(4), January 2013

 

במשך עשר שנים גרתי ברחוב הסמוך לגן החיות של אטלנטה. זה מקור של ריגוש למבקרים רבים. אבל אחרי זמן-מה התחלתי לחשוב על המקום כעל בית כֶּלֶא לְחיות. בהתחלה זה היה כיף ללכת לאורך הקיר האחורי של מתחם הג'ירפות רק כדי לראות את הכלב מגיב למתקפת החייזרים. גם נהניתי מהקולות של הטווסים שעלו בלילה מהג'ונגל האקזוטי. הקולות גרמו לי לחוש שאני בחוברת ישנה של טרזן. אבל אף פעם לא הצלחתי להוציא את "הפנתר" של רילקה מהראש. תמיד היה משהו שהיה פוסע שָׁם. איך שהוא תופס את המהות של הפראיוּת. את הרצון הראשוני הזה לִחיות. את הכוח להמשיך לנוע. עכשיו עכשיו עכשיו – התקווה היחידה שֶׁחיה יודעת.

אֶמְצַע חֹרֶף

הַשְּׁאָגָה שֶׁל אַרְיֵה

בְּרַמְקוֹלִים

כלא קוֹפִי קְרִיק

טרישה קנול

כלא קוֹפִי קְרִיק [כלא נשים באורגון, ארה"ב]

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מקור: Contemporary Haibun 14(3), October 2018

 

Euphydryas_editha_taylori.jpg

Taylor's checkerspot, אורגון, ארה"ב. תצלום: Aaron Barna

חלום אחרי בוקר שביליתי בתוך בית סוהר שמור לנשים, במסגרת קבוצת קריאה של ספרים רוחניים בהשתתפות נשים שמְרַצּוֹת מאסרי עולם. שוחחנו על פנימיוֹת שמיועדות לאמריקנים-ילידים, בלי להשוות אותן במפורש לחיים בבית כלא, או למכלי אגירה גדולים, או למחסני סחורות. כמה מהנשים האלה מטפלות בגורים של כלבי נחייה וכמה מהן עובדות במעבדה ומגדלות זחלים של זן הפרפרים "טיילור משובץ" המצוי בסכנת הכחדה, מתוך כוונה להשיבם לאזורי המחיה שלהם באוֹרֶגוֹן, שם שִׂגשגו בעבר.

הַמָּקוֹם הַיָּחִיד

שֶׁאֶפְשָׁר לְכַבּוֹת בּוֹ אֶת הָאוֹר

הַשֵּׁרוּתִים בַּכְּנֵסִיָּה

ואז החלום שלי מהלילה: פתחתי דלתות בביתי הישן והכנסתי נשים צעירות רבּות פנימה, הנחתי להן לבחור חדרים, להניח את הצלחות שלהן על מדפים לא-מתאימים במטבח, לתלות את בגדיהן, להטריח אחת את השנייה בשאלה מי תחלוק חדר עם מי. רק ביקשתי מהן שישאירו לי מַעֲבָר חופשי דרך החדרים כדי שאוכל להוציא את הכלבים שלי החוצה לחצר הסגורה. סגורות בחצרות, איך שאסירות מכריזות על הופעת פרחי שֵׁן הָאֲרִי במדשאות קטנות. צהוב, צבע כנגד חומות בטון וגדרות תיל חדים כתער.

גָּדֵר רֶשֶׁת

צְלָלִים בְּאוֹר זַרְקוֹרִים

דֶּשֶׁא רָמוּס

השסק של שיקי

בְּלֹא פֶּרַח

בְּלֹא פְּרִי

עֵץ שֶׁסֶק בַּסְּתָו

 

(מסאוקה שיקי, מיפנית איתן בולוקן, מתוך הספר "שני סתווים" בהוצאת ירח חסר, 2019)

 

image-from-rawpixel-id-50888-jpeg.jpg

שסק. Image from rawpixel.com

יש שווים ושווים יותר, ויש פשוטים ופשוטים יותר, וזה בוודאי הייקו פשוט מאוד. שני שליש ממנו אומר מה אין. אין פרח ואין פרי. מה יש? עץ שסק בסתיו.

מילה על שסק: אנו חושבים עליו אולי כעץ מקומי (יש 5,000 דונם מטעי שסק בישראל), אבל מקורו בדרום-מזרח סין. שמו הבוטני ממקם אותו כיפני דווקא: Eriobotrya japonica.

בישראל פריחת השסק מתחילה בסתיו. איני יודע אם השסק ששיקי ראה אמור היה כבר לפרוח או לא. זה עשוי לשנות משהו בקריאת השיר. אבל אניח שהעץ פשוט טרם פרח, והכול מתנהל על פי סדרו המתוקן.

מדוע לכתוב על עץ שאין לו פרי ואין לו פרח? אימוץ הגישה של השיר הזה יכולה למוטט אגפים בענף התיירות, למשל אלו המוכרים טיולים ליפן לראות את פריחת הדובדבן. חִשבו על חברת תיירות שהיתה מוכרת חבילת טיול שמטרתה לבקר עצי דובדבן שאינם בפריחה! הו, איזו פשיטת רגל מפוארת! וזה בדיוק מה שמציע השיר הזה, שיש בו משהו מרחיק לכת הרבה מעבר לשבע המילים הפשוטות בעברית.

השסק של שיקי משך את לבו דווקא בגלל עירומו. כל אחד יכול להתלהב מפריחה. אבל מעטים יכולים לראות את היופי שבעץ עירום. האתיקה שמאחורי האסתטיקה הזאת חשובה: כל אחד יכול להתלהב מקבלת טובת הנאה כלשהי מאדם אחר. האם אנו יכולים לשמוח באדם שלא נותן לנו כלום ולעולם לא ייתן? שום פרח? שום פרי? מדובר בגישה עקרונית לעולם, שעץ השסק הוא דוגמה לה.

לשים לב לעץ כזה ואף לכתוב עליו שיר, זה דבר כל כך יוצא דופן. כן, כמה זה מוזר: לרוב אנו מבחינים בעצים כשהם פורחים ומניבים. כאילו התאנה אינה קיימת עד הקיץ, כאילו פרדס התפוזים נעלם ונמחק עד להופעת התפוזים הכתומים. והרי גם כשאין פרח ואין פרי יש תהליך סמוי ומפליא שמוביל אל הפריחה ואל הפרי. אפילו מנקודת מבט תועלתנית יש מקום להתפעל מעץ עירום. הוא בתחילת הריון.

השיר הזעיר של שיקי יכול ליצור טלטלה בתחושת קיומנו בתוך הזמן. לנסוע לקיוטו לפני או אחרי עונות הפריחה. לגעת בעצי השזיף והדובדבן כשאין עליהם פרי ופרח. איני נגד הפרחים כמובן, אך את הפרחים יוקירו המונים. מישהו צריך לדאוג לעצים גם בעירומם.

ובכל זאת, העץ של שיקי מניב פריחה ופרי כלשהם גם בהווה של כתיבתו. הפרח-פרי הזה הוא השיר הזה. השיר שלא היה נכתב בלי העץ הזה. איזה טעם ואיזה ריח יש להייקו על שסק? כמו שסק, כמובן. רק בלי הגלעין, רק בלי הפרי.

(מבוסס על דברים שנאמרו בהשקת הספר ב"פסיכודהרמה" לפני כמה ימים)