פורים שמח

                                                        

תושבי השכונה מכונסים בבית העם למסיבת החג. קולות שירה מלווים במחיאות כפיים גוועים מאחורי. פנסי הרחוב נדלקים בזה אחר זה, מבריחים זוגות חתולים מייללים אל חצרות הבתים. את שארית הדרך אני רצה במרכז הכביש, שפם מרוח על פני, זנב לח חובט בין רגלי.

ניני מקבלת אותי בנביחות צהלה ורחרוחים בלתי פוסקים. דחיפות וצעקות ה"לא" שלי לא עוצרות אותה. מעבר לדלת השירותים אבא ממלמל אליה מילות חיבה. אני מבקשת ממנו שיקרא במהירות לאימי. הוא שואל מדוע עזבתי את המסיבה. בגד הגוף השחור, אליו מחובר בסיכת בטחון זנב ממולא צמר גפן, מכתים את הרצפה. עובר זמן רב עד שאימא נכנסת. היא מסתכלת, מביאה צמר גפן ועוזבת. אבא מפציר בי לחזור למסיבה לפני שתסתיים. אני נאחזת בחוזקה במושב.

חָשׁוּךְ מְאוֹד

יָרֵחַ מַשְׁלִים מִלּוּאוֹ

מֵאֲחוֹרֵי  בַּיִת

(חמוטל אראל)

חילוק

חילוק ארוך

היא מביאה את שיעורי הבית בחשבון ומביטה בי בעיניים מוצפות. אני מנסה להיזכר כיצד פותרים,

טועה ומתחיל מחדש. עברו מעל שלושים שנה, אני שוב בבית הספר היסודי, מנסה להשתלב, להתאים לשיטה.

נזכרתי! אנחנו צוחקים, היא ממשיכה לפתור לבד. אני מביא כוס מים, מבטיח שאחזור מוקדם, יוצא לעבודה.

שִׁעוּרִים בְּחֶשְׁבּוֹן עִם בִּתִּי

דִּמְעוֹתֶיהָ

חִלּוּק אָרֹךְ בְּלִבִּי

(אורי קיטה)

*

*

*

ספירה לאחור                                              (מחוה להייבון של אורי קיטה)

יושבים זה לצד זה בפינת האוכל, סבא ונכד. מבחן כניסה לטכניון. כך ישבו לפני שלוש שנים – חמש יחידות מתמטיקה.

ולפני חמש שנים. לפני שלושים שנה ישב שם עם בתו, עם בנו. לפני כמעט ארבעים – חילוק ארוך. 

מנגבת מהלחי נתז צורב של שמן חם.

רֵיחַ שְׁנִיצֵל

עוֹרֶכֶת שֻׁלְחָן

אֲנַחְנוּ שְׁלוֹשָׁה

(תמר נתנאל)

מוּ

בשחייה חזרה, משהו מופיע ונעלם בגלים, הרחק מהחוף. אני מתקרב, זה כלב קטן – קפוא ותשוש, שוחה במעגלים. אני קורא אליו, אבל הוא לא מסתכל לכיווני. מגיעים חותרים בקיאקים, אני מנסה להרים אותו להניחו אצלם אבל הוא מחליק ונופל שוב למים. הם מבטיחים שיובילו אותו לחוף, אני לא יכול לקחת אותו איתי.

כֶּלֶב טוֹבֵעַ בַּיָּם

בְּאִישׁוֹנָיו הָרְחָבִים

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתִי

הבוקר אני פוגש שוב בחותרים, הם מספרים שהכלב ניצל, זה היה תן, הוא משוטט מאז על החוף שלהם.

עכשיו אני כבר בבית, מפשיר לאט עם כוס קפה, מביט ביער ממול, מביט אל הים.

יִלְלַת הַתַּנִּים בַּגֶּשֶׁם

הַבֹּקֶר

אֲנִי רָץ בַּוָּאדִי אִתָּם

(אורי קיטה)

לינדה וקובי

שניהם חיו שנים רבות ביחד בבית. לא הבית שלי. היא היתה מבוגרת ממנו בהרבה. הם לא היו קרובי משפחה אבל היא היתה לו ספק אמא, ספק אחות גדולה. היא הלכה והזדקנה. הוא עדיין צעיר.

בשנה האחרונה חלתה. איבדה את שמיעתה. גיליתי זאת כשהתקרבתי אליה פעם והיא נבהלה, כי לא השגיחה בי עד שחשה במגע ידי.

הייתי מבקר בביתם מדי כמה חודשים. ביחד היינו מטיילים בין העצים על שפת עמק יזרעאל.

היא מתה בשיבה טובה. אני זוכר אותה יושבת בראש גרם מדרגות קצר, מרימה ראש למעלה, נהנית מהאוויר ומהאור. עכשיו אני הולך בשבילים עם הצעיר.

במזווה, על שני ווים, שתי רצועות תלויות. אחת מעט קצרה יותר.

סְתָו בַּוָּאדִי

נֶעֱצָר בְּלִי סִבָּה

רוֹצֶה לַחֲזֹר