לינדה וקובי

שניהם חיו שנים רבות ביחד בבית. לא הבית שלי. היא היתה מבוגרת ממנו בהרבה. הם לא היו קרובי משפחה אבל היא היתה לו ספק אמא, ספק אחות גדולה. היא הלכה והזדקנה. הוא עדיין צעיר.

בשנה האחרונה חלתה. איבדה את שמיעתה. גיליתי זאת כשהתקרבתי אליה פעם והיא נבהלה, כי לא השגיחה בי עד שחשה במגע ידי.

הייתי מבקר בביתם מדי כמה חודשים. ביחד היינו מטיילים בין העצים על שפת עמק יזרעאל.

היא מתה בשיבה טובה. אני זוכר אותה יושבת בראש גרם מדרגות קצר, מרימה ראש למעלה, נהנית מהאוויר ומהאור. עכשיו אני הולך בשבילים עם הצעיר.

במזווה, על שני ווים, שתי רצועות תלויות. אחת מעט קצרה יותר.

סְתָו בַּוָּאדִי

נֶעֱצָר בְּלִי סִבָּה

רוֹצֶה לַחֲזֹר

הודעה על סיום הקול הקורא

תודה רבה לכל מי ששלחו שירים בעקבות הקול הקורא שפרסמנו לפני מספר שבועות עבור אנתולוגית שירי הייקו בעברית שתראה אור בהוצאת 'ירח חסר' במהלך 2021.

התרגשנו ושמחנו מן ההיענות הרבה והחומרים המעניינים שהתקבלו.

אנחנו עוצרים כעת את קבלת החומרים, נא לא לשלוח נוספים.

נקח לעצמנו את השבועות הקרובים כדי להתחיל במלאכת הברירה והעריכה. עידכונים בהמשך!

תכשיטים והייקו

הוזמנתי אתמול לשוחח על הייקו עם תלמידי המחלקה לעיצוב תכשיטים ב"שנקר". כשנעניתי להצעה היה זה בלי מחשבה מיוחדת על קהל השומעים המסוים. אבל תוך כדי הכנת המצגת לשיחה הבנתי שיש משהו מיוחד במינו בשיחה הזאת.

חשבתי על זה אגב בחירת תמונות למצגת, כולן מתכשיטיו של הצורף היפני (יליד 1948) קימיאקי קגייאמה. היחס בין עבודתו של קגייאמה ועולם הצורפוּת הפומבי הוא כיחס בין הייקו לספרות רבי-המכר. מעולם לא התקשטתי בתכשיט מפני שזיהיתי, מתוך בורות, בין תכשיט ובין עולם הראווה, המוחצנות וה"יוקרה". זו השפה שדוברות בה הפרסומות של חברות התכשיטים. אבל פתאום ראיתי אפשרות אחרת של תכשיט. תכשיט שאינו מוחצן, מלאכותי וזוהר, אלא מופנם, דובר את שפת הטבע והחלופיות, עמום, או זוהר באופן אנושי ועדין, עניו מאוד ועם זאת וירטואוזי.

KIMIAKI KAGEYAMA
MOUNTAIN CHERRY LEAF, 2006
Iron
אורך 160 מ"מ

בסיכות שלפניכם אפשר להבחין בשני סוגי צורפות. אחת יוצרת מקבילה לטבע. סיכות העלה העשויות ברזל מחקות להפליא לא רק את צורת העלה אלא את הזמן שעובר עליו: חורים בגדלים שונים; חלודה; התקפלות צפודה פנימה: ואבּי-סאבּי נוגע ללב. סיכות אלו מזכירות הייקו שמתאר דבר אחד בככותו המדהימה. סיכות העלה כה נוגעות ללב גם בגלל מה שהן (והעובדה שאלו עלי ברזל, ושהברזל לא פוגם בעדינותם) וגם בגלל היותן מחוץ להקשרן: עלים שאיבדו את העץ ואת היער. ומישהו (הלוואי עלי) נושא אותן בצמוד לבגדו כמי שנושא פּליט.

סיכות אחרות של אותו צורף הן מעשה הרכבה, חיבור של דברים "זרים" זה לזה כמו ברזל, פנינים, אלמוגים וזהב. למען האמת, רק רשימת החומרים הזאת, בסמיכות, יש בה כדי לגרום התרגשות. וגם שירים כאלה יש, שירים המחברים דברים רחוקים מאוד בעדינות גדולה מאוד. למשל שיר המחבר רגל של צרצר למסמר לבדידותו של אדם:

בְּדִידוּת

תָּלוּי עַל מַסְמֵר –

הַצְּרָצַר

(באשו, מיפנית יעקב רז, מתוך הדרך הצרה לאוקו, חרגול 2006)

KIMIAKI KAGEYAMA
MOUNTAIN CHERRY BLOSSOM, 2010
Iron, Natural Baroque Akoya Pearls, Gold, Deep-Sea Coral
אורך 110 מ"מ

במהלך השיחה הבנתי: הייקו אינו אלא תכשיט מילולי.

תודה לדגנית שטרן ולקובי פרץ על ההזמנה.

~

[דרור בורשטיין]

הזמנה להרצאת זום – תרגום הייקו לעברית

ביום שלישי הקרוב (ה-5 בחודש), בין השעות 17:30-19:00, תתקיים הרצאתו של איתן בולוקן בפורום ללימודי יפן של החוג ללימודי אסיה שבאוניברסיטת חיפה, על אודות תרגום שירת הייקו יפנית לעברית. ההרצאה פתוחה לקהל הרחב. הנה הקישור להצטרפות בזום.

פסל מורה הזן ריוֹקָן (מנזר ריוּסֶנגִ'י במחוז ניאיגטה)

ענבר

אחרי הגשם אין כאן איש. תַּן רץ בין השיחים, מדלג, נגלה ונחבא. שפירית ענקית, צהובה, מתרוצצת באוויר. אם היא צדה חרקים במעופה איני יכול לראות את הטרף הזעיר.

סוּפית מתנקה בַּעֲבִי הסוף. אחרת מלקטת חרקים או טיפות מפני המים. אולי זה זוג.

טיפות רחוקות יותר מופיעות על פני האגם. איני רואה גשם ולכן אפשר לחשוב שהן בוקעות מלמטה, כדגים קטנים שעלו לנשום. הריצוד מהפנט, כמו סרט בהילוך מהיר על לידתם וגוויעתם של כוכבים.

הכול משתקף. מגדלי מגורים, עצים, שמַים. לא אני. אני רחוק מדי, מציץ בכול מאחורי מסתור.

לזמן מה לא קורה דבר. עורב רחוק קורא על סף שמיעה.

פַּרפּוּר עָקוֹד, שלדג שאיפוריו נמחו, ממריא מענף כהה מרוב מים, רוכן באוויר, חומק, מופיע שוב, חוזר לענף, נוצץ למרחוק באור וברטיבות של נוצותיו, כאילו לא הלך ושב, כאילו לא עבר עליו זמן היעדרו, מתחיל מהתחלה, דרוּך, כמו חדש.

השפירית נעצרת קרוב. השמש יוצאת וגון הקש שלה הופך ענברי. היא מנקה את קסדת ראשה שהיא עיניה הגדולות. ביני ובינה קוּר עכביש. כך היא בוודאי רואה אותי, השמש החורפית בפניי, מבעד למארג. מכאן ראשה נראה כמו עין יחידה, חיוורת, פקוחה, חסרת אישון ועפעף.

כנפיה מתייבשות בשמש וברוח. אני מוצא עצמי מביט בכף ידי באור.

עננה זעירה של חמישה-שישה ברחשים נפתחת מעליה. היא ממשיכה להתנקות בשתי רגליה הקדמיות. לא רחוק משם שפירית צהובה אחרת מטילה ביצים לתוך המים ועפה.

השמש נכנסת. הענבר הזוהר של גופה הופך בבת אחת לגון חרדל עמום. השפירית לא זזה, כנפיה שמוטות, ראשה כפוף. תוך רגעים הפכה ממעופפת וירטואוזית לישישה שמוטה. כולה נמשכת מטה, כאילו כוח הכובד מעיק על קצות כנפיה ומושך אותן. מרחק של מטר וכשלוש מאות מיליון שנה מפרידים בינינו.

היא מתכנסת בעצמה עוד, הופכת לעלה שלכת רועד, שׁח ראש, מובס. אני ממתין לה שתחזור לִחיות, לעוף. שתשתחרר מהסיפור שלי, שבּו היא מתקרבת לקיצה.

טיפות רבות חוזרות אל האגם. עדיין לא נראה שום גשם באוויר.

כנפיה זעות מעט, אך אין לדעת אם שריריה הם שהניעו אותן או שמא נשיבת הרוח. הברחשים מיתמרים מעליה כמו חוט עשן מנר שזה עתה כבה.