עדנה גורני מחשבות על שלושה שירי הייקו של אלכס בן-ארי

מורה הזן, הנזיר והמשורר דוגן, בן המאה ה-13, אמר כי השירה הקצרה מבטאת את "המופלא שבמובן מאליו". את המובן מאליו איננו רואים כיוון שהוא מובן מאליו. שיר הייקו טוב מצביע על אותו מובן מאליו וכך מאפשר לקוראים לראות אותו. זה הפלא. המובן מאליו כבר איננו מובן מאליו. ההתרחשות עצמה, כאשר רואים אותה, היא פלא, פלא החיים על מורכבותם האינסופית, אחד מני רבים שמתרחשים בעולם בכל רגע ורגע. איסא, יליד המאה ה-18, גם הוא הצביע על חשיבות ההתמקדות בהתרחשות עצמה. "בכתיבת הייקו יש לדעת מתי לעצור." הצביעו על ההתרחשות ועצרו. אל תוסיפו תיאורים שופעים ופרשנויות מלומדות, אל תכניסו להייקו את עצמכם ואת מחשבותיכם. השיר עצמו, אם הוא טוב, מזמן את המחשבות – הרי מחשבותיי.

עוֹבְדִים יַחַד

גֶּזַע הָעֵץ

וְהַנַּקָּר

מובן מאליו שחיים אתנו יצורים שונים ומשונים. רוב הזמן איננו שמים לב אליהם, במיוחד לא לקטנים שביניהם. במיוחד אם אינם מביאים לנו תועלת או מהווים מטרד או סכנה. למשל, הנקר, ציפור שדוגרת בחורים אותן היא קודחת בגזעי עצים. המשורר ראה את הנקר. הוא ראה את העץ. הוא שם לב לקשר הפעיל ביניהם – הם עובדים יחד. זוהי אמירה אותה אפשר להכיל על היקום כולו – הקשרים בין האורגניזמים הדומים והשונים, בין החי לדומם, בין הקטן לגדול, בין המעופף לנטוע בשורשיו לאדמה.

מהי עבודתם המשותפת של הגזע ושל הנקר? העץ מספק לנקר מקום קינון ומקור מזון, ואף מהדהד למרחקים את נקישתו. באמצעות המקור החזק חוצב הנקר מחילת קן בגזע העץ ותר אחר מזון. קולות הנקישה, במיוחד בעונת הקינון, משמשים להכרזה טריטוריאלית ולתקשורת בין בני הזוג. במילים אחרות, העץ הוא גם בית, גם כלי נגינה, וגם תיבת תהודה, תוף. העץ מגדיר את הנקר והנקר מגדיר את העץ. למעשה דומה הנקר לכותב השיר. שניהם זקוקים לבית, לעצים. שניהם משוררים או מוזיקאים. בראייה רחבה של יחסי גומלין גם הם עובדים יחד – הנקר, העץ והמשורר. כל זה לא נמצא בשיר. גם קולות התיפוף נעדרים מהשיר, אך נרמזים באותה עבודה משותפת של הנקר והעץ.

אף הדרורים ובני האדם עובדים יחד כמו במחול מתוזמן היטב:

בֵּית הַקָּפֶה הִתְרוֹקֵן:

בֵּין צַלָּחוֹת

שִׂמְחַת דְּרוֹרִים

בית הקפה מספק מזון ללהקה של דרורי בית. בני האדם נעדרים מהשיר, והיעדרם מאפשר לדרורים לקפץ באין מפריע בין הצלחות וללקט פירורים. הדרורים מובנים מאליהם בערים הגדולות שלנו, חיים לצדנו על מרפסות ומדרכות, בחצרות, בתחנות אוטובוס ורכבת. הם כל כך חשובים ויחד עם זה מובנים מאליהם עד כי לקחנו אותם אתנו למסעותינו והפצנו אותם ברחבי העולם. המשורר נעצר ותיאר את ההתרחשות – השולחן נעזב והדרורים מנצלים את ההזדמנות לאיסוף מזון, מה שבעבורנו הוא שיירים, אשפה. המילה שמחה מציתה אש קטנה במובן מאליו, מעידה על כך  שהמשורר שם לב לדבר נוסף – לדרוריוּת, לקופצנות, לתנועות החפוזות-עליזות, לדילוגים, לניתורים, למעוף. ואולי גם לשמחה שגורם אוכל טעים.

העצירה בולטת בשיר הבא:

פְּקָקֵי בֹּקֶר בְּבֵית-עוֹבֵד

עוֹמֵד לְצַד

מֶלוֹנֵי הַשָּׂדֶה

נעצרת דהרת המכוניות ונהמת המנועים הופכת למלמול כי עכשיו, כמו בכל בוקר, יש פקק תנועה. נעצר גם המשורר, אולי בעל כורחו, אבל נעצר. עכשיו הוא שם לב כי לצד הכביש יש שדה, ובשדה צומחים מלונים שגם הם כמוהו אינם נעים. עומדים יחד. אפילו פקק תנועה הוא הזדמנות לחשוב על השדה ועל המלונים, ועל כך שללא השדה הזה ושדות אחרים, לא יהיה לנו מזון. שללא חרקים מאביקים לא נוכל ליהנות ממגוון הפירות והירקות שאנחנו אוהבים לאכול. שמלונים אינם צומחים מעצמם – הם פרי עמלם של החקלאים ופועלי השדה, כפי שנרמז בשם המושב – בית-עובד.

שירת ההייקו כמוה כהשלכת אבן למים. האבן פוגעת במים ושוקעת. היא נעלמת, ובשקט שנוצר לאחר שקיעתה נוצרות במים אדוות שמתפשטות לכל הכיוונים. לכל קורא האדוות שלו. השקט, הרווח, המרחב וההיעדר חשובים לא פחות מההתרחשות עצמה. ההתרחשות לוכדת רגע אחד, כמו רישום, ורומזת על עולם שלם קיים ונעדר – קולות התיפוף של הנקר, אוושת הרוח בעלים, חרקים מכרסמים בקליפה, קולות שיחותיהם של היושבים בבית הקפה, צלצול הכפיות בכוסות, התנועה בכבישים, הפועלים החקלאיים (עובדי הקבלן) מוחים זיעה מפניהם בשמש הקיץ הקופחת. האדוות ממשיכות ומתפשטות.

 

 

(שיריו של אלכס בן-ארי מתוך "קורת השער", סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2015)

(גרסה אחרת של טקסט זה ראתה אור בגיליון יוני 2018 של כתב העת 'אקולוגיה וסביבה')