בימים של ריסוק השפה, של השחתה גרוטסקית (=מצחיקה באופן מבהיל) שלה, ימים שבהם "השקר נעשה לסדר העולם", כדברי קפקא, מה אפשר לעשות? משוררים יכולים להראות שימוש נכון בשפה: מדויק, כן, קצר, עדין, יפה, משמעותי, אמיתי (להבדיל מהיפוכו: דיבור מעורפל, נכלולי, ארכני, גס, מכוער, חסר-משמעות, שקרי).
השירה במיטבה מראה זאת. שירת ההייקו יותר מכל שירה אחרת. ושירתו של טנדה סנטוקה במיוחד. היא לרוב קצרה יותר משירת הייקו רגילה, שואפת אל המזערי-הטעון, אל השיר שבתוך השיר, ובעברית: אל הפסוק, אל הדיבור הנפסק, שהפסקתו המהירה היא חלק מכוחו.
הספר הוא עבודת שנים של פרופ' יעקב רז, ויש בו מאות פסוקים של המשורר היפני הנודד סנטוקה (1882‑1940) לצד פרקי יומן.
למשל:
מה אני מחפש? צועד דרך הרוח
הפסוק הוא רגע של תשומת לב, שיש בו מציאות מוחשית של אדם בתוך משטר הרוחות. ועולה בהולֵך שאלה גדולה. זה הכול. אין תשובה. אדם מציב שאלה לעצמו בעודו מתקדם ושם לב שהוא שואל אל הרוח. תמוה? אולי. לא יותר תמוה מלנעוץ את העיניים בטלפון תוך כדי הליכה, לשכוח מהרוח ומהשאלות.
כוחו של הספר הוא גם בהצטברות של הרגעים האלה, וכמו כל ספר חשוב הוא מציע לכל קוראת להתחיל, ברגע זה ממש, לשים לב לחייה, לציין לעצמה כל מה שראוי לציון. לרצות לראות. ובמילים אחרות, לרצות לחיות. להפוך את החיים ל"מדיטציה", אם תרצו. ואולי בניסוח טוב יותר, להפוך את החיים לאירוע שירה מתמשך.
כשהוא כותב – שלוש מילים –
נפרדנו כובד התרמיל
הוא שם לב, ככל הנראה, שכל עוד היה ביחד עם זולת כלשהו לא חש בכובד המשא. אולי הזולת נשא את תרמילו, או שנוכחותו של אדם יקר השכיחה את הכובד. תשומת הלב לרגע הפּרֵדה הופכת את הרווח בין אדם לאדם למוחשי, לבעל משקל. כאילו כובד התרמיל הוא היפוכו המוחשי של היעדר החבר.
רוח סתיו אני מרים אבן
רק לעצום עיניים, להיות איתו שם לרגע, לחוש את הרוח, לחוש את הכפיפה, לחוש את האבן. ואת ההזדקפות. והנה אחד משירי המלחמה שלו – מלחמת העולם השניה, החזית האסייתית:
שלג יורד על שלג אומרים שהקרב יתחיל מייד
=========
הספר יופץ בהדרגה לחנויות הפרטיות במהלך השבועיים הקרובים.
ירח חסר: הייקו בעברית 