*

במסעדה של האחים עדאוי מדברים על דברים שמעניינים אותנו אבל איננו מבינים בהם כלל ועיקר. למשל אנטי-חומר והאם מלאכים עפים. פרנץ קפקא כתב שלא אלא שקצרה השגתנו מלתאר את תנועתם. מבעד לחלון השקוף מכוניות,  כמו סוסים רעבים שמגיעים לאבוס, אוכלים בשקיקה וממשיכים בדהרתם. הנהגים מלקקים שלגון או מעשנים סיגריה. אם האנושות לא תעלה עם הרוח היא תשקע יותר ויותר אל החומר ותיכחד. מכונית אחת סוטה ולרגע נדמה שהזגוגית מתנפצת בסלואו-מושן, שבריה מרחפים לכל עבר, השולחן מתהפך על גבו וזוקר ארבע רגליים באוויר, משליך מעל פניו את החמוצים והכרוב הממולא. החומוס-פול מרוח על הקיר הנגדי, מטפטף לאטו. כוח המשיכה פועל כשגוף שמימי גדול יוצר עקמומית במרחב-זמן. ביציאה מהמסעדה נדמה לי לרגע שעל הדלת לא כתוב דחוף אלא דרווין.

 

בִּשְׁלוּלִית שֶׁמֶן

דְּרוֹר מְנַקֵּר פֵּרוּרִים

בְּדָל סִיגַרְיָה

 

 

 

 

*

מוקדם בבוקר. הראייה שלי עדיין מטושטשת. על רצפת החדר מושלכת קרקפת של צמח אפרפר, עם חפים ורדרדים. אני מתכופפת, נוגעת, רוצה להרים ולזרוק לפח האשפה. המגע מוזר. היד נסוגה. השריד כבד מדי. מביאה מגבת נייר, עוטפת ואוספת, מרכיבה משקפיים, מפשילה את שולי הנייר וחושפת את השייר. ראש של חולדה צעירה. אוזן גדולה אחת. העין הקרובה לאוזן פקוחה. הראש נראה חרוץ ונבון ומלא חיות. אתמול בבוקר מצאתי כנף  של ציפור קטנה, אולי עלוית, וכמה נוצות פלומה צהבהבות שריחפו כשטאטאתי אותן. על המרצפת נותר כתם קטן.

 

יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים

חָתוּל בְּסַל

הַכְּבִיסָה הַמְּלֻכְלֶכֶת

 

 

 

(עדנה גורני)

 

הצלוב

 

יְשׁוּ מַבִּיט בִּי

הַתּוֹר לַשֵּׁרוּתִים

אָרֹךְ מִתָּמִיד

 

במבצר CASTELVECCHIO  (המבצר הישן) בוורונה, במוזיאון לאמנות ימי הביניים, תא שרותים יחיד מבריק מחרסינה חדשה, ריח אורנים, ואור שמש אוגוסט. אסלה אין בו.

בביתה של סבתי  ברחוב הרב קוק בתל-אביב היה בחצר תא שרותים אחד בו השתמשו כל הדיירים. היו בו מיכל הדחה ודלי מלא מים למקרה הצורך. קרני אור מעטות חדרו אליו מבעד ללוח עץ סחוף ששימש דלת. בלילה הדלקנו נר. כיצד כרעה סבתי בגיל שבעים?

לפני פסח היתה מסיידת במו ידיה את דירת החדר שלה, ולפני סוכות היתה מוציאה כמה רעפים מעל שולחן האוכל ומכסה את  הפתח בכפות תמרים. כשהזדקנה עוד יותר השתמשה בסיר לילה.

אשה נכנסת אחרי ומיד יוצאת, גם זו שאחריה. ג'יזוס כרייסט, אני לוחשת,  מחפשת את עיניו הרחומות ונתקלת במבט צר וחשוך. מצטלבת, שיחשבו שאני מהם, ויוצאת לרחוב.

 

 

 

(חמוטל אראל)