שניים חורפיים באוגוסט

הליכה בחודש מארס

מאת סטיבן א' אלן

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

בוהק השלג עז דיו כדי להביא דמעות לעיניים, אבל לא לזמן רב: עשב מתחיל לשוב ולהופיע בלובן במקומות שבהם השלג נעשה דק. סתם הליכה למרכז העיר; בודק מה שרד בחורף, מה לא. ענף נעלם פה ושם, מדרכה שהתעקמה ובסתיו האחרון עוד הייתה ישרה. אין שינויים גדולים. רק בתוֹכֵנוּ.

בֵּית הַקָּפֶה הָאָהוּב          מַשְּׁבֵי רוּחַ גּוֹנְבִים אֵדֵי קָפֶה מִשִּׂפְתוֹתֵינוּ

*


יי אן הנזכרת בקטע הוא כינוי של המשוררת הסינית ששירתה תורגמה בספר, שכאן מובא המוטו שלו:
.The Magpie at Night: The Complete Poems of Li Qingzhao (1084-1151), trans. Wendy Chen, FSG 2025

צהוב

צהוב

מאת קור ון דן הויבל (2024-1931)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

פעם, בילדותי, אני זוכר, הלכתי על מדרכה בחלק שקט של העיר, ולא היה איש בסביבה. שום מכונית לא נסעה ברחוב, ולא חנו בו מכוניות, או שהיו רק מכוניות מעטות. היה זה בוקר קיץ בהיר ושְטוף שמש. הגעתי לברז כיבוי אדום וראיתי שאבן השפה שלפניו, לאורך כשלושה מטרים מכל צד, נצבעה זה עתה בצהוב עז. הצבע נצנץ מטריוּת. בקצה אחד של אבן השפה הצבועה נחה על המדרכה פחית צבע פתוחה. היא היתה מלאה כדי מחציתה בצבע המבהיק, ושפתה העליונה הבריקה מצבע רטוב שזלג בעלי כותרת צהובים על צדה החיצוני. מברשת, עדיין צהובה מצבע, היתה מונחת על המכסה ההפוך ליד הפחית. את הצַבּע אי אפשר היה לראות. הדממה היתה עצומה.

איכשהו, אור השמש של אותו יום זהר עם הצבע הצהוב ההוא ובתוכו באור כה בראשיתי, עד שהוא מוסיף לזהור לאורך השנים בזיכרוני: רצועת האבן הזהובה והרטובה בוערת בקרירות באמצע יום שטוף-שמש נפלא – ופחית הצבע הצהובה פורחת בקצה כפרח זהב ענקי.

שְׂדֵה נוּרִיּוֹת

בְּדִמְמַת הַצָּהֳרַיִם

קוֹלוֹ שֶׁל נַחַל

*

Buttercups, 1928-9, by Inosuke HAZAMA, Armstrong fine art

ביקור חוזר

מאת ריי רסמוסן
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

עברו שבע שנים מאז נסעתי אל קהילת החקלאים של בְּרֵטון. השדות עומדים בשיממונם אחרי הקציר. שכבה דקה של שלג מונחת על חבילות החציר העגולות הגדולות. נקודות ציוּן מוכּרות נראות: חנות כפרית המציעה פאי תוצרת בית; האסם האדום שגבו שבוּר; שורת גלגלי עגלה שבורים לאורך גדר.

איתי נמצאים אשתי, בתי והחבר של בתי. אנחנו מגיעים מוקדם, עוצרים לקפה בבית הקפה הקטנטן של ברטון. מקבלת את פנינו עננת עשן סיגריות וכל העיניים מופנות אלינו. סביר להניח שהם יודעים מדוע אנחנו כאן.

אחרי הקפה אנחנו חוצים אל מבנה מרובע וחסר ייחוד המשמש לדיונים משפטיים הנערכים פעמיים בחודש. בחדר ההמתנה יש רק שש שורות של כיסאות.

אני מביט מבעד לחלון, מצפה לבואו של פול, שהיה פעם חברי הטוב ביותר. פעמים רבות נסעתי עם שתי בנותיי לשהות בסוף השבוע בחווה שלו. עזרנו לו לשתול ולקצור את גן הירק, עשינו סקי בערוץ המיוער, שיחקנו בכדור על המדשאה. סטייק על האש, יין ומוזיקה מילאו את הערבים האינסופיים של הקיץ הצפוני שלנו.

אני קולט את צדודיתו של פול מבעד לחלון הטנדר שלו. רגעים אחדים אחר כך הוא נכנס לחדר ההמתנה הקטן. בלי שתכננוּ זאת, אנחנו — משפחתי, כאיש אחד — מפנים לו את גבנו.

אני מחבק את בתי, ואנחנו נכנסים לאולם בית המשפט, נעמדים לקריאה השגרתית: "בית המשפט!"

השופט מתיישב, מדפדף בניירות, מרים מבט מבעד למשקפיו: "מר פול ג׳יימס, אתה מואשם בתקיפה מינית. כיצד אתה משיב לאשמה"?

רוּחַ נוֹבֶמְבֶּר —
צֵל מִשְׁפַּחְתִּי נוֹפֵל
עַל מַדְרֵגוֹת בֵּית הַמִּשְׁפָּט