הביתה

 

טיול שבת למחוז געגועיו, עליו הוא מדבר יומיום ובו לא ביקר שנים. עשרים ושלוש דקות מביתם. לא תגידי לאן נוסעים? היא שואלת שוב ושוב. הוא במושב הקדמי, ההליכון מקופל מאחור. על פי השלטים הוא מזהה: אייל, הוא אומר, אייל. אמא מבקשת שאחליף את המוזיקה לקלאסי. אזור התעשייה גדל כטבעת מביוס ענקית סביב המשק. איש אינו נראה. שבת.

על גדר תיל וגבוהה, במקום בו עבר הגבול, יונקי דבש מתיישבים, מתעופפים ושבים. בשמש נובמבר קלקיליה בהירה מתמיד. אבן שמישהו זרק משם בשנות החמישים פגעה בחבר משק שעבד בשדה והרגה אותו. האם היה זה רוז'יק? אני לא שואלת את הורי.

נוסעים בשבילי עפר במעלה הגבעה שבראשה הוקם הקיבוץ. אמא מתמוגגת מן המוזיקה לפסנתר של אלגר. המבנים פונו מזמן, גם הכבישים שנסללו בידיים. אני מכוונת לחלקת גן עדן של הרקפות אך עדיין אין פריחה. הם אינם מזהים דבר. משמאל למתבן המכונית נכנסת לנתיב בין הרפתות. עגלים, הם מגדלים אותם לבשר, אומר הרפתן לשעבר בצער. אני לא שואלת למה גידלו את העגלים בשנות החמישים. ריח מוכר מעיר את הפסוק עליו חזרו במהלך השנים: ריח הזבל ניחוח חציר. הם אומרים אותו.

רוצים לצאת מן המכונית? לא, אין צורך. שאצלם עבורך את הפרות? בבקשה. הפרות עומדות מול השקתות, בגבן אלי. אחת (קצת דומה לציונה) מתקרבת אלי. אני מחככת את גב כף ידי בחוטמה הלח, כמו פעם, ונזכרת בתצלום ישן, שוליו גזורים, של המלטה (העגל מגיח מאחוריה של אמו, בצד רפתן ודלי). של ציונה? אני לא שואלת.

עוברים בשכונות החדשות של הקיבוץ. הכל זר. מתווכחים על מיקום המכבסה הישנה. אין כאן  דבר משלנו, אמא אומרת. עוצרים בפתח בית העלמין הקטן. רוצים לרדת? אין צורך. גם כאן אנחנו לא מכירים איש, לבד מרוז'יק, אבא אומר. הם מחכים בזמן שאני מצלמת את הקבר ומבחינה בנדנדות בקצה השדה. מרוקנים את הקטטר של אבא סמוך לשער הנעול. למרכז המשק אי אפשר להיכנס עם מכונית. אני מצביעה על מבנה ישן: כאן היה החדר שלכם? אני זוכרת נכון? הם לא מזהים. רוצים לרדת? בית התינוקות שלי עוד שם, כנראה. נכנסתי אליו לפני כמה שנים. אין צורך. המוזיאון ההיסטורי של הקיבוץ נעול. לא חשוב, אנחנו לא נזכרים שם, אותנו מחקו. איך אתה יודע? מישהו אמר לי, לא זוכר מי. תרצו לרדת להליכה קצרה? אין צורך. עכשיו ממש אפשר להגיד שאין כאן שום דבר משלנו, אמא אומרת, כמה נהדרת המוזיקה.

 

רוּחַ בֹּקֶר

בִּפְאַת בֵּית הֶעָלְמִין

מֵנִיעַ זוּג נַדְנֵדוֹת

 

 

בריחה מהספרייה

סִפְרִיַּת בֵּית הַכֶּלֶא

אֲנִי קוֹטֵף פֶּרַח

מִמַּגְדִּיר הַצְּמַחִים

[אוּאסאקָה טוֹמוֹיאסוּ, מיפנית יעקב רז, מתוך אחי, היאקוזה, מודן 2004]

 

  • השיר הוא רגע של מבט של אדם – איש יאקוזה – בעצמו, במשהו שהוא עושה. הוא כאילו רואה את עצמו עושה משהו יוצא-דופן והופך לרגע למי שפועל ולמי שמתבונן בפעולה בעת ובעונה אחת. המבט הזה עצמו הוא עניין נדיר. לרוב אנו פשוט עושים עוד דבר ועוד דבר.
  • בבית הסוהר, בהיעדר שדה, זה הכי קרוב לטבע שאפשר: לא פרח כי אם תצלום שלו. ז'אנר ההייקו מתאים את עצמו בעל כורחו. באין שדה פרחים הוא יסתפק בפרח אחד, ובאין פרח אחד הוא יסתפק בתצלום או איור של פרח. אולי הוא אפילו בשחור-לבן. כי אפילו בו, באיור שבמגדיר, נותר שריד מכוח החיים שקיים ביער גדול וחי.
  • גם שיר על דף דומה לפרח על דף בספר יותר מאשר לרגע החי שממנו הוא עלה. השיר הזה אינו יוצא דופן.
  • תנאי המאסר מחייבים את המשורר לבצע עבירה (קטנה) כדי להשיג את הפרח: הוא משחית ספר-ספרייה. אבל נדמה לי שאנו יכולים להבין אותו. האנושיות שלו מובעת דווקא ב"עבריינות". הזאת. העבריינות הביאה אותו לספרייה הזאת, והעבריינות – אבל אחרת, קטנה ובלתי מזיקה – מוציאה אותו משם, רק לרגע.
  • ספריית בית הכלא היא מקום מוזר: מקום סגור בכלא, חדר בתוך החומות; אבל גם מקום מפלט, הצעה לשחרור, ל"יציאה", דרך הספרות.
  • השיר מתאר שלוש מערכות מסדירות, מפרידות, שעוטפות זו את זו: בית כלא > ספרייה > מגדיר צמחים. ה"קטיף" (כנראה תלישת דף ולא רק דמיון של תלישה) היא ערעור סמלי על המסגרות האלה. הוא מערער את סדר המגדיר, את תקנות הספרייה, ואת חוקי הכלא.
  • לכאורה שירי אסירים הם שירים אקזוטיים. שירי של אחרים ועל אחרים. אבל אפשר לראותם כייצוג של מצב האדם. שכּן לכל אחד מאתנו יש מצב שבו הוא פועל כנגד מערכי משטור. כל אחד מחפש פרח כזה לפעמים.
  • הפרח הקטוף בשיר הזה אינו רק אובייקט, כלומר משהו יפה שאדם לוקח לעצמו; הוא השתקפות סמלית של המשורר. הקוטף – את עצמו קוטף. ה"קטיף" והשיר הם רגעים של בריחה מדומיינת מכלאי המגדיר-הספרייה-הכלא. הדף יוצא לחופשי ממחשך הספר הסגור וילבלב אצלו בתא.
sakamoto konen cherries.jpg

סקמוטו קונן (1850-1853), פריחת דובדבן

*
רֵיחַ מִמְחָטָה
מִכִּיס מְעִיל אִמִּי –
שׁוּב בֶּן חָמֵשׁ

*
מַחֲרֵשָׁה
מוֹחֶקֶת שְׂדֵה חִטָּה –
מֵהַזִּכָּרוֹן

*
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה –
חֶלְזוֹנוֹת יְשֵׁנִים
עַל כָּרִית בֶּחָצֵר

(ניר אלינסון)