דלת זכוכית גדולה וסדוקה מפרידה בין ביתו של האיכר לחצרו. התלמידות ואני יושבות על ספות נמוכות בחצר והוא מספר לנו: החווה שלו חולשת על שטח של כעשרים וחמישה אלף דונם. יש לו שלוש מאות ראשי צאן ומאה ראשי בקר, כרמים ומטעים.
מביתו נשפך אור. דרך הדלת הסדוקה אני רואה משהו שוכב על הרצפה, בועט ברגליים קטנות. כלב קטן? אולי אלה תנועות חלימה? במבט שני נראות פרסות קטנות בקצה הגפיים. תנועת החיה השכובה על צידה אינה פוסקת לרגע. התלמידות שואלות על עבודת האדמה, המחלבה, ההמלטות. בנותיו של האיכר עובדות לצידו בשדה ובדיר, והשיחה גולשת לדיון על מקומן של נשים. דעתי מוסחת. בשקט אני קמה אל אחת מבנות האיכר ואומרת לה: יש חיה במצוקה בבית. היא אומרת: זה טלה שנולד אתמול, הוא חלש. אני נכנסת אל הבית, סוגרת את הדלת מאחורי. על רצפת הסלון שוכב טלה שחור לבן, עיניו קרועות לרווחה. הוא בועט ברגליו הקטנות ללא הפסקה. תלמידה עומדת לידי, רוכנת אליו, מלטפת אותו, לוחשת לו מילים רכות. כשהיא מרימה אותו הוא נרגע. בין זרועותיה אני רואה את בטנו הקטנה ואת חבל הטבור, שחור ומדולדל.
רוח מרץ קרירה-חמימה נושבת מן האיסט ריבר ולאורך רחוב צדדי ליד נמל סאות' סטריט בניו יורק. שמש הבוקר שבה ויוצאת אחרי כמה ימים אפרוריים. האור זורם במעלה הרחוב, מאיר את אבן השפה שלרגליי, מרצד בצללים קלושים על פני משטחה הלא-אחיד ומעורר בי לפתע את הידיעה שאני שוב מאוהב.
כל אביב אני מתאהב באבני שׂפה מגרניט. האבנים הגסות האלה, המסותתות, הטבעיות למראה, שפניהן גליים מעט ומוצקוּתן המדויקת, האחידה, תוחמת ומגדירה את הרחוב מכאן ועד אינסוף – בשבילי יש בהן נוכחוּת מסתורית של הרים ושל הדממה המוזרה והקפואה של מרבצי האבן והחצץ העצומים שהותירו קרחונים. בעת ובעונה אחת הן עצורות ונתונות במסע – ממתינות במשך אלפי שנים, ובה בעת נעות תמיד בחלל עם הכוכב שלהן, הכוכב שלנו.
לחלק מאבני השפה מגרניט צד עליון חלק. לא מלוטש, אלא פשוט שטוח, כאילו הוקצע. לאלה יש מראה מלאכותי ואור השמש מחוויר עליהן. על אבני השפה הנפוצות יותר, המסותתות בגסות, האור מתגוון ומציף את האבן בקסמו, משחק בצללים ובעוצמות. בימי גשם נקוות פה ושם שלוליות קטנות על פניהן, בעוד המים זורמים בתעלה שלמרגלותיהן. האבנים האלה קרובות יותר למצבן הטבעי – פראיות, חיות.
בָּר עַל קַו הַמַּיִם
אַבְנֵי הָרִצּוּף זוֹהֲרוֹת
בַּגֶּשֶׁם הַלֵּילִי
גדלתי בין נופי הגרניט, היבשתיים והימיים, של מֵיין וניו המפשייר. מן ההרים של ניו המפשייר ומאִיים סלעיים אפופי ערפל מול חופי מיין הגיעו אבני היסוד של רבות מן העיירות והערים שלנו – לבניינים ולגשרים, לפסלים ולאנדרטאות, לאבני ריצוף ולאבני שפה. ברחובות קטנים סמוך לנמלים של בוסטון וניו יורק עדיין אפשר לראות אבני ריצוף מגרניט, שרבות מהן נחצבו באיים של מֵיין. בימי אביב או סתיו קרירים וגשומים יש בהן דממה המרמזת על מוֹצָאָן זה. הן רטובות ומגירות מים כאיים הסלעיים שמהם נחצבו, ומעלות בדמיוני את האוקיינוס האטלנטי המתנפץ אל חופים בודדים ואת השמש המגיחה ומאירה סלעים גדולים ורטובים, בוהקים בתוך מרחבי השממה של הים הגועש. במשך מאה שנה ויותר כוסו אבני הריצוף האלה באבק ובזוהמת העיר ונשטפו שוב ושוב באור השמש ובגשם. הן נשחקו ונעשו חלקות כחלוקי אבן על חוף הים, ויש בהן חוסר אחידוּת שמחבבן עליי.
אבני השפה, שחלק ניכר ממסתן חבוי באדמה שמתחת למדרכה, מתרוממות מעל הרחוב ומורות את הדרך. אף שהן דוממות מתחת לרגלינו, הן יכולות לשמש ציוני דרך המכוונים את דרכנו ואת אופן הליכתנו. הן עדוֹת בשוויון נפש להתרוצצותנו ממקום למקום, והן ניצבות כאנדרטאות של שלווה וחוכמה שמביאה שהות במקום אחד.
עֲלֵי שַׁלֶּכֶת
הָרוּחַ חוֹשֶׂפֶת
אֶבֶן שָׂפָה מִגְּרָנִיט
כשהייתי ילד התאימו אבני השפה לישיבה, להתבוננות באנשים ובמכוניות החולפים, להתבוננות בחלוף היום עצמו, או סתם לבהייה במרחב. בימי גשם הו שימשו לי גדות שמהן הייתי משיט סירות עשויות מקלות של ארטיקים אל הנהרות שזרמו לאורך התעלות שבשולי הרחוב. בדרכן להרפתקה נעלמו הסירות האלה לא פעם בין סורגי הברזל של פתח ניקוז, כשהן רכובות על גלים גדולים הנופלים כמפלים אל תוך החשכה, ומשם המשיכו במסעותיהן התת-קרקעיים.
לאחר שמֵי גשמי האביב התנקזו נותרו לעיתים בתעלות הניקוז רצועות של עפר חולי. המשקעים האלה, שהורכבו בעיקר מן החול שפוזר ברחובות בחורף, קיבלו לפעמים את צורת הגלים והאדוות של המים שסחפו אותם אל התעלה וזרמו מעליהם ומסביבם. כשהייתי יושב על אבן שפה וחולם היה נעים לגרור את רגליי הנעולות בנעלי התעמלות בחול הזה, לצייר בו צורות קטנות ולחוש את רכותו כנגד קשיות המדרכה. כשהנחתי את ידיי משני צדדיי יכולתי לחוש גם את אבן השפה – את החספוס החלק והקריר, את ממשותו המוצקה של העולם הנושא אותי. אחר הצהריים הייתי מתבונן בצִלה של האבן כשהוא נע לאט משפת המדרכה אל תוך הרחוב, יחד עם צִלִי שלי. החול שהתחמם בשמש היה מתקרר לאטו בצל, והייתי מבין שהגיע הזמן לחזור הביתה. לפני שאני הולך, אני מרים מלוא חופן חול ומחזיק אותו באור השמש הדועך, ואז מניח לו להישפך מבין אצבעותיי בחזרה אל הצללים.
אני עדיין נמשך לאבני שפה מגרניט, בכל עונות השנה – בחום הקיץ, בקרירות גשם הסתיו או ברוחות החורף הקרות – אבל תמיד אני מופתע עד כמה אני אוהב אותן ביום השמש הראשון של האביב.
שעה לפני הדלקת הנרות מפסיקים את השבעה כדי לסיים את ההכנות לשבת. גיסותיי מבקשות שאלך עם האלמנה לבית הכנסת. בחלל המרכזי מפסיקים את קבלת השבת כשהאבלים נכנסים ומנחמים אותם. אנו נכנסות כרגיל ומתיישבות במקומנו בדממה.
מעזרת הגברים עולים קולות המתפללים וקולות הקדיש. האלמנה אומרת קדיש עם בניה, קולה הרועד והחלש בקושי נשמע. היא מביטה בעזרת הגברים ואומרת: אני לא יכולה ללכת לבית הכנסת ולא לראות אותו. המתפללים שרים. אני מלטפת בעדינות את גבה, שומעת בקושי את קולה הרועד: אבל הנה, מצאתי אותו.
לפני עשור, בלילות הקיץ, פנס הרחוב שממול משך עשרות עשים. הם ניסו באקסטזה לחדור את הזכוכית. שנאתי את האור, אפילו פנטזתי לירות בו ולכבות אותו, ועלצתי על כל הפסקת חשמל. עכשיו, בלילות אוגוסט אלה, אני מביט בפנס הרחוב וממתין.
לרוב שום עש לא מסתחרר סביבו. לפעמים רק שניים. או אחד, גדול, אולי זה "שבתאי אדום-החזה" (Hyalophora cecropia) הנחבט בזכוכית ואז עף משם.
היא תמיד שם, ליד הפּנייה למרכז הקניות, בכל עונה, בכל מזג אוויר. נראה שאורות הרמזור תמיד מתחלפים מענבר לאדום בדיוק כשאני מגיעה לפינה הזאת. במראה הצדדית אני רואה אותה מגביהה שלט קרטון מרופט בעודה פוסעת הלוך ושוב לאורך המדרכה, סוקרת את טור הנהגים בדרכם לחנות הנעליים, למכולת. איני יכולה לומר לך מה צבע עיניה.
בוהק השלג עז דיו כדי להביא דמעות לעיניים, אבל לא לזמן רב: עשב מתחיל לשוב ולהופיע בלובן במקומות שבהם השלג נעשה דק. סתם הליכה למרכז העיר; בודק מה שרד בחורף, מה לא. ענף נעלם פה ושם, מדרכה שהתעקמה ובסתיו האחרון עוד הייתה ישרה. אין שינויים גדולים. רק בתוֹכֵנוּ.
יי אן הנזכרת בקטע הוא כינוי של המשוררת הסינית ששירתה תורגמה בספר, שכאן מובא המוטו שלו: .The Magpie at Night: The Complete Poems of Li Qingzhao (1084-1151), trans. Wendy Chen, FSG 2025
פעם, בילדותי, אני זוכר, הלכתי על מדרכה בחלק שקט של העיר, ולא היה איש בסביבה. שום מכונית לא נסעה ברחוב, ולא חנו בו מכוניות, או שהיו רק מכוניות מעטות. היה זה בוקר קיץ בהיר ושְטוף שמש. הגעתי לברז כיבוי אדום וראיתי שאבן השפה שלפניו, לאורך כשלושה מטרים מכל צד, נצבעה זה עתה בצהוב עז. הצבע נצנץ מטריוּת. בקצה אחד של אבן השפה הצבועה נחה על המדרכה פחית צבע פתוחה. היא היתה מלאה כדי מחציתה בצבע המבהיק, ושפתה העליונה הבריקה מצבע רטוב שזלג בעלי כותרת צהובים על צדה החיצוני. מברשת, עדיין צהובה מצבע, היתה מונחת על המכסה ההפוך ליד הפחית. את הצַבּע אי אפשר היה לראות. הדממה היתה עצומה.
איכשהו, אור השמש של אותו יום זהר עם הצבע הצהוב ההוא ובתוכו באור כה בראשיתי, עד שהוא מוסיף לזהור לאורך השנים בזיכרוני: רצועת האבן הזהובה והרטובה בוערת בקרירות באמצע יום שטוף-שמש נפלא – ופחית הצבע הצהובה פורחת בקצה כפרח זהב ענקי.
שְׂדֵה נוּרִיּוֹת
בְּדִמְמַת הַצָּהֳרַיִם
קוֹלוֹ שֶׁל נַחַל
*
Buttercups, 1928-9, by Inosuke HAZAMA, Armstrong fine art
ירח חסר: הייקו בעברית 