היא תמיד שם, ליד הפּנייה למרכז הקניות, בכל עונה, בכל מזג אוויר. נראה שאורות הרמזור תמיד מתחלפים מענבר לאדום בדיוק כשאני מגיעה לפינה הזאת. במראה הצדדית אני רואה אותה מגביהה שלט קרטון מרופט בעודה פוסעת הלוך ושוב לאורך המדרכה, סוקרת את טור הנהגים בדרכם לחנות הנעליים, למכולת. איני יכולה לומר לך מה צבע עיניה.
בוהק השלג עז דיו כדי להביא דמעות לעיניים, אבל לא לזמן רב: עשב מתחיל לשוב ולהופיע בלובן במקומות שבהם השלג נעשה דק. סתם הליכה למרכז העיר; בודק מה שרד בחורף, מה לא. ענף נעלם פה ושם, מדרכה שהתעקמה ובסתיו האחרון עוד הייתה ישרה. אין שינויים גדולים. רק בתוֹכֵנוּ.
יי אן הנזכרת בקטע הוא כינוי של המשוררת הסינית ששירתה תורגמה בספר, שכאן מובא המוטו שלו: .The Magpie at Night: The Complete Poems of Li Qingzhao (1084-1151), trans. Wendy Chen, FSG 2025
פעם, בילדותי, אני זוכר, הלכתי על מדרכה בחלק שקט של העיר, ולא היה איש בסביבה. שום מכונית לא נסעה ברחוב, ולא חנו בו מכוניות, או שהיו רק מכוניות מעטות. היה זה בוקר קיץ בהיר ושְטוף שמש. הגעתי לברז כיבוי אדום וראיתי שאבן השפה שלפניו, לאורך כשלושה מטרים מכל צד, נצבעה זה עתה בצהוב עז. הצבע נצנץ מטריוּת. בקצה אחד של אבן השפה הצבועה נחה על המדרכה פחית צבע פתוחה. היא היתה מלאה כדי מחציתה בצבע המבהיק, ושפתה העליונה הבריקה מצבע רטוב שזלג בעלי כותרת צהובים על צדה החיצוני. מברשת, עדיין צהובה מצבע, היתה מונחת על המכסה ההפוך ליד הפחית. את הצַבּע אי אפשר היה לראות. הדממה היתה עצומה.
איכשהו, אור השמש של אותו יום זהר עם הצבע הצהוב ההוא ובתוכו באור כה בראשיתי, עד שהוא מוסיף לזהור לאורך השנים בזיכרוני: רצועת האבן הזהובה והרטובה בוערת בקרירות באמצע יום שטוף-שמש נפלא – ופחית הצבע הצהובה פורחת בקצה כפרח זהב ענקי.
שְׂדֵה נוּרִיּוֹת
בְּדִמְמַת הַצָּהֳרַיִם
קוֹלוֹ שֶׁל נַחַל
*
Buttercups, 1928-9, by Inosuke HAZAMA, Armstrong fine art