ללכת בתוך העולם כמו שהולכים בתוך חלום

נוף מאת יוסא בוסון

  • לפני עשר שנים הייתי בפעם הראשונה, ובינתיים גם האחרונה, בטיפול. הטיפול לא ארך יותר מחודשיים-שלושה עד שפרשתי ממנו. היו להפסקתו כל מיני סיבות. אחת מהן היתה שהייתי מדבר ושומע את עצמי מדבר והדיבור היה נשמע לי, כמעט תמיד, לא טוב. הסיפורים שסיפרתי על עצמי היו משעממים, גנריים וצפויים, ארוכים מדי, מסורבלים, אגוצנטריים, טובעים בים של פרטים בלי יכולת להבחין בין עיקר וטפל, מתובנתים כבר מראש על פי תבניות וקלישאות פסיכולוגיסטיות. בקיצור, הם לא היו באמת רלבנטיים למצבי אז. הם היו אולי נכונים, אבל הם לא היו יפים. לא יכולתי לשמוע את עצמי יותר.
  • אנו מספר זאת רק כהקדמה לדיבור על סוג דיבור אחר, סוגת שירה מיוחדת במינה, בשם הייקו. בחצי שעה לא נוכל לסקור את כלליה ואת ההיסטוריה שלה. נאמר רק שהיא שירה יפנית קצרה, בת 17 הברות, היא נולדה בהקשר זן-בודהיסטי, והיא נועדה ללכוד משהו חולף מרגע חולף שעצר את המשורר. רגע בעולם, להבדיל מרגע בדוי, שמיד נחווה כבעל חשיבות. רגעים כאלה כמו מבקשים שנזכור אותם, אבל בה בעת קשה מאוד לתאר אותם במילים כי כל איכותם היא משהו שמעבר למילים. למשל: ירח שמגיח מאחורי ענן בחורף. אם אכתוב ״ירח יצא מאחורי ענן בחורף״ אחמיץ לגמרי את הרגע הייחודי הזה של אור בלוּעַ שפתאום צץ. השימוש הרגיל במילים יעביר את המידע, אבל לא את האיכות עוצרת הנשימה שהיא זו רוצה להתבטא.
  • לשם תיאור רגעים כאלה הומצאה השירה הזאת. במבחר שירים של המשורר האמריקאי גארי הותם, יליד 1950 שתרגמתי לעברית ב-2016 יש רגעים כאלה מ-40 שנות כתיבה. אולי אלו הרגעים המשמעותיים ביותר בחייו של גארי הותם. תמצית חיים המקופלת בספר קטן. אולי כל אדם ראוי שיהיה לו ספר כזה.
  • הנה כמה דוגמאות. נתחיל משירי הייקו יפניים. הייקו יפני טיפוסי לא יעסוק במשורר באופן ישיר אלא בתמונת טבע שמתגלה למשורר. למשל השיר הבא: ״הו! הו! / וזה הכול.  /הר יוֹשִינוֹ בפרחים״. זה הייקו שאומר משהו על הייקו. כי העולם מלא בדברים שהתגובה הראויה להם היא ״הו, הו, וזה הכול״. אין דבר שאינו כזה ולוּ מהסיבה שהתקופה בחיי היקום בעבר ובעתיד שבהם חיים כלשהם הם אפשריים, ופרחים ומשורר בכלל זה, היא זעירה באופן מעורר יראה. כך אמר פרופסור בריאן קוקס:

חץ הזמן יצר חלון הזדמנויות בחיי היקום שבמהלכו אפשריים חיים, אבל חלון זה לא יישאר פתוח לזמן רב. מתחילתו [של היקום ב"מפץ הגדול"] ועד להתאיינותו [העתידית] של החור השחור האחרון, החלק מחיי היקום שבו החיים כפי שאנו מכירים אותם אפשריים, הוא רק אלפית של מיליארדית המיליארדית המיליארדית, של מיליארדית המיליארדית המיליארדית, של מיליארדית המיליארדית המיליארדית של אחוז אחד.

  • כל שיר הייקו אומר שבתוך שבריר הזמן הזה, שהוא זעיר עד בהלה וצחוק, קרה משהו אפילו עוד יותר מוזר: בתוך שבריר הזמן שבו חיים אפשריים מתרחשים שברירי זמן זעירים אף יותר שבהם החיים לא רק אפשריים אלא מופיעים כמשהו מעניין, יפה, עוצר נשימה, משהו שראוי לכתוב עליו שיר.
  • גם בהייקו היפני אנו מוצאים שירים שמתארים את המשורר, ולא, כמו בשיר הקודם, נוף של הר. למשל, "ערב של סתיו: / בבדידותי / הקדמתי לסעוד". כתב קיג'וֹ, בתרגום הופמן. הוא כל כך בודד שהוא יכול להקדים את הארוחה. השיר על הרווח הזעיר הזה בין הזמן לאכול ובין הזמן שהוא אוכל; רווח-זמן טעון בדידות. הוא האיש הבודד המקדים לסעוד והוא המתבונן החומל באיש הזה. ויש דממה וגם כבוד בתמונה זו של סעודה שאין מדברים בה.
  • השירים שאציג כאן היום הם הייקו מערביים שבהם לא הטבע עומד במרכז אלא המשורר עצמו. שירים שבהם האדם מביט בעצמו בתדהמה, כמו שהוא יכול להביט בעץ, בציפור, בשקיעת שמש או בירח שמגיח מבעד לעננים. רגעים שבהם אדם פתאום שם לב לעצם קיומו, כמו רגע שבו אתה רואה את עצמך משתקף בחלון ראווה ברחוב.
  • הנה חמישה שירים מאת גארי הותם, מתוך הספר הנזכר, יותר חלונות מבית. הם עוסקים בבדידות, בחלופיות, בפרידה:

א. קפה / בכוס קרטון / הרחק מהבית

ב. בְּמה שנותר / מעקבותינו / מה שנותר מהגל

ג. רק קול / המסטיק שלי / חֶדֶר מלון מאוחר בלילה

ד. סוגרים את דלת המלון / דבר ממה שנותר מאחור / אינו שלנו

ה. שקשוק / גלולות מיותרות / אנו מְפַנים את חדרהּ

  • מה אפשר ללמוד מסוג הדיבור הזה? הנה שלוש הצעות.
  • 1. אפשר להביט בעצמך כמו בנוף. זה לא מבט פחות מחויב ודרוך. אבל הוא יכול להביא אותך לראות את עצמך בהֶקשר, לתת למבט להיות מעט משוחרר מהמצב הקשה שאתה נתון בו. כלומר, אולי יש עוד משהו מסביב לרגע הקשה.
  • 2. לראות את החד-פעמי ואולי אף את היפה במצב שלך. המצב יכול להיות קשה אבל הוא חלק מן החיים שלך, חלק מן הנדירות העצומה הזאת. שקשוק / גלולות מיותרות / אנו מְפַנים את חדרהּ. קול שקשוק הגלולות הוא דבר כזה. ברור, יש צער ואובדן, אבל גם משהו ראוי להקשבה. צליל שלעולם לא יישכח. השיר מתאר קופסה בתוך קופסת-חדר, ובעיקר משמיע קול, מעין רעשן מהדהד. והקול הזה הוא כמו דרישת שלום אחרונה ממישהי שכבר אינה בין החיים. הגלולות היו אמורות להאריך את חייה, אבל בסופו של דבר זה לא הצליח. השיר אינו אומר מיהי אותה "היא". אמא? ומיהם ה"אנחנו"? אח ואחות? ואיך לומר "חדרהּ" כאשר עוד אין מי שתהיה בעלת החדר? השיר הוא גם על הרווח הזה שבו היא כבר לא בחיים אבל עוד יש לה רכוש. כל הדיבור הזה הולך מסביב. העיקר הוא קול הרעשן בתוך ההיעדר. הרעש שעושה תרופה שאין לה עוד את מי לרפא.
  • 3. לומר את שֶעל לִבּך במילים מדודות ומדויקות ככל הניתן. לקבל את הסוגה משמעו לקבל מגבלת מילים ושאיפה לדיוק. כל מילה חשובה. זה לא יכול להיות רצף סיפורי ארוך, לא "רומן התבגרות", לא "זרם תודעה", אלא דימוי קצר, מנופה עד דק, בדיוק מה שהכי חשוב לך לומר ובדיוק גם מה שאינך יכול לומר. אין כאן מקום למונחים פסיכולוגיים אלא רק לדימוי שלי ברגע אחד. אם יהיה דימוי כזה אפשר יהיה כמובן לדבר עליו ומסביבו ולפתוח אותו. אבל הדימוי יהיה שם תמיד כמו עוגן מדויק, בדומה לדימוי המופיע בחלום.
  • לסיום, ארצה להכניס את ההייקו לעוד הקשר פסיכולוגי. מנקודת מבט של פסיכולוגיה ארכיטיפית שג'יימס הילמן הוא המייסד שלה, אפשר לומר שכתיבת הייקו נובעת מעמדה שלפיה אני הולך בעולם ומניח, ובעצם יודע, שמופיעים בו אינספור דימויים שבתשומת לב מתאימה אוכל להבחין בהם. העולם נתפס כמעין תודעה גדולה או נשמה גדולה שמבליחות בה תמונות חיות (לאו דווקא חזותיות, כמו בשירים על שקשוק הגלולות וקול המסטיק). ההצעה הטמונה כאן מעשית מאוד: ללכת בתוך העולם כמו שהולכים בתוך חלום, ולהתייחס לדימויי החלום בתשומת לב ובכבוד מתוך הכרה בממשותם כמו ממשות דימויי העולם.
  • עבור איש ההייקו (ב"שדרוג" ההילמני המוצע כאן) מתמוססת ההבחנה בין העולם הפנימי שבו עולים דימויי-חלומות וזיכרון ובין העולם החיצוני. כל שיר הייקו הוא מיקרו-חלום "שם בחוץ". הוא מעלה הבלחות ארכיטיפיות, רגעי התגלות, ניצוצות במחשבת העולם. התחושה ברקע הקיום של ההאי-ג׳ין, איש ההייקו, היא שהעולם הוא נשמה גדולה שמציגה דימויים, ממש כמו שהנשמה הנחווית כפרטית עושה זאת בחוויה הפנימית. וכמו דימויי החלום, דימויי ההייקו באים אלינו, לא אנו יוצרים אותם. אנו נמצאים בתוכם, הם כמו מוקרנים על מסך העולם – חשבו למשל על ירח המופיע מאחורי עננים.
  • כשאני חולם על עצמי רוכב על אופנוע מאחורי אישה יפה שדוהרת בהרים, הנשמה מדמיינת אותי במצב הזה. לא שהדימוי נמצא בתוכי, בראשי, ובוודאי שלא אני ממציא אותו, אלא – אומר הילמן – אני נמצא בתוך הדימוי. וכך, כשאני נוסע בכביש החוף ורואה ארבע נורות תלויות בחושך מעל מוכר פרחים המחכה לקונים בלילה, אני נמצא בתוך מרחב שבו יש דימוי, שמופיע לנגד עיני כאילו בחלום. לא אני המצאתי אותו.
  • הסגנון של הייקו שונה מזה של חלומות, והם משלימים זה את זה. מה שמשותף להם, להייקו ולחלום, הוא מתן הבכורה לדימוי. עמדה זו שונה מהתפיסה הרגילה שלפיה פרוזה נרטיבית, סיבתית, עמוסה ומבוססת-עבר היא הז'אנר הטוב ביותר להבנה. ההעדפה כאן היא לדימוי בהווה, כלומר לשירה.
  • כותב הילמן, "דימוי ארכיטיפי [כמו בחלום וברגעי הייקו; ד"ב] הוא חי כמו בעל-חיים […] או כמו אדם אהוב, שאנו חוששים מפניו, מתענגים עליו, מדוכאים ממנו, וכן הלאה. דימויים כאלה […] מציגים [בפנינו] תביעה – מוסרית, ארוטית, אינטלקטואלית, אסתטית – ותובעים תגובה". התגובה הזו היא החיים האסתטיים והפסיכולוגיים שבהם אתה משתדל לשמור על ערוץ פתוח עם העולם הנחווה כחיצוני ועם העולם הנחווה כפנימי. זה כל העניין. אין למעלה מההשתדלות הזאת.
  • הייקו וחלומות הם שני מצבי חלימה בסגנונות שונים, בפואטיקה שונה. האדם שמתמסר להם עסוק במה שהילמן מכנה, בעקבות קיטס, יצירת נשמה, Soul Making. לא רק יצירת נשמתך הפרטית אלא הוספה לנשמת העולם. כל הייקו מוסיף לה, מצביע על קיומה. כתיבת הייקו נובעת ממצב של רצון ומוכנוּת מסוימים, רצון ומוכנוּת של הנשמה להיות בְּעולם שאין בו פיסת מרחב-זמן חסרת ערך. וכמו שלא בכל לילה חולמים, לא בכל רגע נראה או נשמע משהו שראוי להייקו. אבל אם אנו מוכנים לחלום בכל לילה ומוכנים לראות דימוי של שיר בכל רגע, הרי שאנו חיים. והלוא "המשימה היתה לִחיות", כפי שכתב ישראל אלירז.

דרור בורשטיין. רשימות הכנה להרצאה בכנס "רוח אדם", יפו, 27 במאי 2022.

לאיית את הכישוף

המשוררת והסופרת עדנה גורני בקריאה קרובה, יפה ומפתיעה, של ההייבון "מפל" מאת אלכס בן-ארי מתוך ספרו "גשם שיורד לאט יותר" שראה אור לאחרונה בהוצאתנו.

הטקסט של בן־ארי מחזיר למפל את קולו הדיבורי. במילים אחרות, זה לא רק שמפל מים דומה למפל של מילים אלא גם להפך: מפל מילים דומה למפל מים שדומה – אני אוספת תמונות נוספות מהספר – למעוף ציפורים, לחספוס וחסינות סלע, לתנועת ענן או נדנדה, לאוושת עץ אורן, עלה מתהפך, לרטט גופם של תיקן, של נמלה, של דבור (מדבר?) שנובר בפרח, של גור חתולים משחק, צפרדעים, תנועת עיניה של יונה. כולם מדברים. מי שומע?

לקריאת הרשימה המלאה בגליון החדש של כתב העת 'המוסך'.

(תחריט: דפנה שרתיאל, מתוך הספר)

שיחה על צילום והייקו: הודעה על מועד חדש

השיחה בין הצלם שרון יערי לבין המשורר אלכס בן-ארי, שנדחתה לפני מספר שבועות בגלל הקורונה, תתקיים ביום חמישי הקרוב בשעה 19:00 בת"א-תרבות, רחוב שביל המרץ 6, קרית המלאכה, תל-אביב.

הכניסה חופשית – מוזמנים מאוד

%d בלוגרים אהבו את זה: