מאת ריי רסמוסן
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
עברו שבע שנים מאז נסעתי אל קהילת החקלאים של בְּרֵטון. השדות עומדים בשיממונם אחרי הקציר. שכבה דקה של שלג מונחת על חבילות החציר העגולות הגדולות. נקודות ציוּן מוכּרות נראות: חנות כפרית המציעה פאי תוצרת בית; האסם האדום שגבו שבוּר; שורת גלגלי עגלה שבורים לאורך גדר.
איתי נמצאים אשתי, בתי והחבר של בתי. אנחנו מגיעים מוקדם, עוצרים לקפה בבית הקפה הקטנטן של ברטון. מקבלת את פנינו עננת עשן סיגריות וכל העיניים מופנות אלינו. סביר להניח שהם יודעים מדוע אנחנו כאן.
אחרי הקפה אנחנו חוצים אל מבנה מרובע וחסר ייחוד המשמש לדיונים משפטיים הנערכים פעמיים בחודש. בחדר ההמתנה יש רק שש שורות של כיסאות.
אני מביט מבעד לחלון, מצפה לבואו של פול, שהיה פעם חברי הטוב ביותר. פעמים רבות נסעתי עם שתי בנותיי לשהות בסוף השבוע בחווה שלו. עזרנו לו לשתול ולקצור את גן הירק, עשינו סקי בערוץ המיוער, שיחקנו בכדור על המדשאה. סטייק על האש, יין ומוזיקה מילאו את הערבים האינסופיים של הקיץ הצפוני שלנו.
אני קולט את צדודיתו של פול מבעד לחלון הטנדר שלו. רגעים אחדים אחר כך הוא נכנס לחדר ההמתנה הקטן. בלי שתכננוּ זאת, אנחנו — משפחתי, כאיש אחד — מפנים לו את גבנו.
אני מחבק את בתי, ואנחנו נכנסים לאולם בית המשפט, נעמדים לקריאה השגרתית: "בית המשפט!"
השופט מתיישב, מדפדף בניירות, מרים מבט מבעד למשקפיו: "מר פול ג׳יימס, אתה מואשם בתקיפה מינית. כיצד אתה משיב לאשמה"?
רוּחַ נוֹבֶמְבֶּר —
צֵל מִשְׁפַּחְתִּי נוֹפֵל
עַל מַדְרֵגוֹת בֵּית הַמִּשְׁפָּט

