ירח חסר: הייקו בעברית

הרחובות ריקים אחרי האזעקה. ערב יורד בניחוחות בישול ונקיון. מניין הרחוב מתאסף לאיטו, עד שלושים מתפללים לפי הוראות פיקוד העורף. בתי ואני מגיעות מוקדם, קרני שמש אחרונות בשמיים. ״אין מקום לנשים״, היא אומרת. ״בואי ננסה למצוא מקום אחר״. בבית הכנסת הסמוך הדלת לעזרת נשים נעולה. שלט מודבק עליה: לפי הוראות פיקוד העורף יתפללו עד חמישים איש במקלט. ״ולנו לא מגיע להתפלל״? היא שואלת. אנו שבות בשתיקה הביתה.

גֶּשֶׁם אָבִיב

שִׁירַת דְּרוֹר

שִׁירַת הַלֵּל

~

(בכל סרלואי)

בְּחֶשְׁכַת

הַלֵּב

תּוֹפֵס

גַּחְלִילִית

*

[בוסון. מיפנית איתן בולוקן]

~

*

עַל הַשַּׁעַר

הַזְמָנָה חֲדָשָׁה לַמִּקְלָט

עֶרֶב חָג שֵׁנִי

שׁוּב לְבַד

שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה

בַּאֲלַכְסוֹן

[פושאן באסו]

*

*

לֵיל אֶמְצַע חֹרֶף

הַחוּט הַדֶּנְטָלִי שֶׁנִּשְׁאָר

קָצָר מִדַּי לְשִׁמּוּשׁ

[טניה מקדונלד]

*

*

מַלְאָךְ שֶׁל שֶׁלֶג

יוֹתֵר מִמַּחֲצִית חַיַּי

מֵאֲחוֹרַי

[קריסטן לינדקוויסט]

*

*

שְׂחִיַּת לַיְלָה

לְאַט אֲנִי מְפַזֶּרֶת

אֶת הַכּוֹכָבִים

[מונה בדי]

*

*

מבחר שירים מכאן.

תוכּי ירוק נושא זרד מסועף במקורו, עף מערבה. חרדון שחור חבוי בין פרחי עירית. צב גדול הולך פנימה אל תוך בסיס אטד מלבלב, נעלם.

שפיריות נודדות צדות באור. פרפר אל פרחי פיגם. דבורה דוגמת עוד ועוד חמציצים, לא שבה על עקבותיה. שַחרור מציף הכול בשירו, מגבוה, מרחוק, כמו שר מהשמַים. יום אביב אביךְ. זבובים תלויים בגובה כמחווה לכוכבים כלשהם.

עורב הולך על גג של גדר מתכת. מעת לעת נעצר, מתכופף, שולף מעיטורי המתכת שמתחת שבלול, מפצחו ואוכלו. הוא יודע שהם שם. רוכן, קשוב, ובקצה המקור פולה ומפצח.

בז חולף נמוך מעצים לעצים. האוויר שהתפנה מנוכחותו טעון קצת יותר ממצבו האווירי הרגיל.

המלחמה נמשכת גם היום.

חרדונים מתבוננים בזוג לבנינים מרפרפים. ודאי חושבים, וואט דה פאק.

רוח. פרפרים וציפורים קטנים. רגעים ארוכים של דממה.

התראה.

ציפור לא נראית שואלת, שוב ושוב: טוויט-א-טוויט? טוויט-א-טוויט? כן, אני עונה לה. כן.

אזעקה. אני תופס מחסה באשקובית לצד שבלול.

זְנַב־סְנוּנִית נָאֶה

מֵעַל צְהֹב פִּרְחֵי אָבִיב

מִתְרַחֵק מִכָּאן

דּוּכַן הַפַּיִס –

כַּרְטִיסִים שֶׁלֹּא זָכוּ

מֻשְׁלָכִים בַּצַּד

רַחַשׁ חֲרָקִים

קוֹל שֶׁל קוֹף פָּצוּעַ

חוֹתֵךְ בָּאֲפֵלָה

*

[בוסון. מיפנית: איתן בולוקן, מתוך מבחר שיריו שיראה אור בסוף השנה]

א' שולח לי תצלום בטלפון. רואים בו סיס שבור. הוא נראה ערוף. איני רואה את ראשו. אבל הוא חי. חתול התנפל עליו ופצע אותו, שיבש את כנפו. חתול שוקל בערך פי מאה מסיס. הדבר דומה להתנפלות על אדם ששוקל 80 קילוגרם על ידי יצור תוקפני במשקל 8 טון. זה היה בערך המשקל של טירנוזאורוס רקס.

בתצלום הוא נראה כמטריית ילדים שרוח הלמה בה, גלגלה אותה ברחוב. א' בדרך לבית החולים לבעלי חיים. בלי תקווה. משימת הצלה שסופה ידוע מראש. הרדמה. כלומר מוות.

אני מקבל את ההודעה מתחת למעוף הסיסים באוניברסיטה. מתחת לכנפיים הניצתות לרגעים באור השמש השוקעת. אני מביט בהם, ובירח של ניסן, ובשמים. את המבט עשוי למלא מטוס נושא פצצות או טיל נושא פצצה. כמה עדינים נראים החתולים בהשוואה אלינו.

הפצע והמוות; המעוף והאור: אין קיזוז של זה כנגד זה. עוברת שעה, ואני מניח שהסיס בתצלום כבר מושלך באיזו ערמת פגרים. כשיצא מאפריקה, מוקדם יותר השנה, מי יכול היה להאמין שזה יהיה גורלו. כמה דק המרחק בין להיות כמעט אוויר ובין להיות כמעט אדמה.

ראיתי אותו רק בתצלום. אבל אני יושב וחושב עליו כמו איזה דודן רחוק שמת בטרם עת, ומנסה, בכוח הדמיון הנואש, להחליט שאחד הסיסים שחולפים מעל ראשי כרגע – הנה, ההוא שם – הוא הוא. שהוא ניצל ממוות בידי וטרינרית מסורה, שכנפיו תוקנו, שהוא שֻׁלַּח לחופשי וטס היישר מבית החולים אל המקום שבו ידע שאחכה לו.

חוֹלְפִים עַל פְּנֵי

יָרֵחַ מָלֵא כִּמְעַט –

שְׁנֵי סִיסִים

~

הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

נוֹדֶדֶת הָלְאָה

עוֹד לַהֲקַת חֲסִידוֹת

*

קֵן עוֹרְבִים כֵּהֶה
בְּצַמֶּרֶת שֶׁל אֶשֶׁל
הָעוֹרְבִים קְרוֹבִים

*
פַּרְפָּרִים עוֹבְרִים
מֵעַל גֶּדֶר מַתֶּכֶת
וּמִבַּעַד לָהּ

*
בִּמְקוֹר הַפָּשׁוֹשׁ
נוֹצַת פְּלוּמָה זְעִירָה!
קְרִירוּת אָבִיב

*
עַל כְּלִיל הַחֹרֶשׁ
פְּרָחִים סְגוּרִים וּפְקוּחִים
שְׁמֵי אָבִיב רֵיקִים