ירח חסר: הייקו בעברית

מאת קור ון דן הוּבֵל

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

יום סתיו אפור. רוח קרה נושבת לאורך החוף השומם של וֶלס במדינת מיין. זו שעת שפל, וסלע ענקי, בולדר שגובהו כמטר ועשרים, מזדקר בנטייה מן החול הלח. בשקע הקעור מסביב לִבְסיס הסלע שחצבה בַּחוֹלוֹת הגאות המתנחשלת הותיר האוקיינוס שלולית קטנה, קרה, והרוח מעבירה בה אדוות כל אחר הצהריים. המים האפורים והצלולים מתחת השמַים המכוסים לגמרי עננים אפורים נראים רועדים בכל בדידות הקיום. קצותיו הרחוקים ביותר של היקום נמצאים איכשהו כאן, בשלולית הקטנה הזאת, הנעה-לא-נעה ואשר, עם שוב הגאות, תהיה שוב לאחת עם האוקיינוס.

בַּשֵּׁפֶל

מַיִם בְּתוֹךְ צֶדֶף

רוּחַ הַסְּתָו

בעלי אומר שבלילה הנזילה מהגג החמירה ושפינה גוזל מת מהמרפסת הבוקר. השכן מוועד הבית אומר שישלח טכנאי. אני עולה למרפסת בקומת הגג כדי לראות את הנזק. שמש הבוקר צעירה אבל חמה ומסנוורת; מים נוזלים מבין הרעפים אל רצפת הגג.

זְרִיחָה מֻקְדֶּמֶת

בֵּין מְסִלּוֹת הַחַלּוֹן

נוֹצַת יוֹנָה

בין האדניות על רצפת המרפסת מדדה צוצלת. משהו אינו כשורה: היא מנסה להתרחק ממני, לאה, מרפרפת בכנפיה. לצידה גוזל מת. עינה אדומה ועכורה ופוגשת בעיניי, לרגע נראה שהיא מנסה לומר לי דבר מה.

~~

(בכל סרלואי)

חולף

מאת קור ון דן הוּבֵל

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

שלולית צלולה על המדרכה מְכַסָּה מִכְסֶה קטן מברזל של שסתום שעליו אותיות בולטות: "מים". אני רואה את המילה דרך מה שהיא מתארת ובתוכו. בעודי מביט לתוך השלולית, ועוברי אורח, מן הסתם, עוברים בסך, ריצודים של כוח המילים ושל כוחה של תופעת הטבע מתערבבים בתודעתי. המילה נעשית הדבר, הדבר מצוי במילה – לפניי יש מילה בתוך הדבר, ונדמה שקסם השירה והטבע מצטרפים איכשהו זה לזה כדי לומר לי דבר-מה על המציאות ועל התודעה האנושית.

פתאום אני קולט שהמים נעלמים. איני יכול לראותם בהיעלמם, אבל מולקולות בלתי נראות ממריאות כל הזמן מהשלולית הקטנה הזאת, כזרעי גדילן אל תוך האטמוספרה. בעוד שעות אחדות לא ייוותר שם דבר מלבד מדרכה מאובקת ומילה גלויה. השלולית תיעלם, אולי תרחף בענן הרחק מעל לאוקיינוס או מעל לאחד מהרי הקטסקיל הרחוקים.

שַׁחַר

שֶׁלֶט מְלוֹן-הַדְּרָכִים "בֵּין הָאֳרָנִים"

כָּבֶה

לִקְרַאת הֲרִיסָה –

בַּעֲרֵמַת הַגֶּזֶם

גַּם שָׁרְשֵׁי אֲוִיר

שעה לפני הדלקת הנרות מפסיקים את השבעה כדי לסיים את ההכנות לשבת. גיסותיי מבקשות שאלך עם האלמנה לבית הכנסת. בחלל המרכזי מפסיקים את קבלת השבת כשהאבלים נכנסים ומנחמים אותם. אנו נכנסות כרגיל ומתיישבות במקומנו בדממה.

מעזרת הגברים עולים קולות המתפללים וקולות הקדיש. האלמנה אומרת קדיש עם בניה, קולה הרועד והחלש בקושי נשמע. 
היא מביטה בעזרת הגברים ואומרת: אני לא יכולה ללכת לבית הכנסת ולא לראות אותו. המתפללים שרים. אני מלטפת בעדינות את גבה, שומעת בקושי את קולה הרועד: אבל הנה, מצאתי אותו.

לֵיל שַׁבָּת

סְבִיב כִּסְאוֹ הָרֵיק

עוֹמְדִים בָּנָיו

~~

(בכל סרלואי)

נָהָר בַּקַּיִץ

קְצֵה שַׁרְשֶׁרֶת אֲדֻמָּה

טָבוּל בַּמַּיִם

*

(ימגוצ'י סיישי)

חשֵכה

מאת סטיוארט בארטו

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

לפני עשור, בלילות הקיץ, פנס הרחוב שממול משך עשרות עשים. הם ניסו באקסטזה לחדור את הזכוכית. שנאתי את האור, אפילו פנטזתי לירות בו ולכבות אותו, ועלצתי על כל הפסקת חשמל. עכשיו, בלילות אוגוסט אלה, אני מביט בפנס הרחוב וממתין.

לרוב שום עש לא מסתחרר סביבו. לפעמים רק שניים. או אחד, גדול, אולי זה "שבתאי אדום-החזה" (Hyalophora cecropia) הנחבט בזכוכית ואז עף משם.

פּוֹתֵחַ אֶת הַחַלּוֹן

לַכּוֹכָבִים

שֶׁיִּסָּחֲפוּ פְּנִימָה

ברברה סאבּול

עצירת פתע

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

היא תמיד שם, ליד הפּנייה למרכז הקניות, בכל עונה, בכל מזג אוויר. נראה שאורות הרמזור תמיד  מתחלפים מענבר לאדום בדיוק כשאני מגיעה לפינה הזאת. במראה הצדדית אני רואה אותה מגביהה שלט קרטון מרופט בעודה פוסעת הלוך ושוב לאורך המדרכה, סוקרת את טור הנהגים בדרכם לחנות הנעליים, למכולת. איני יכולה לומר לך מה צבע עיניה.

שֶׁלֶט שֶׁל חֲנוּת מִזְרָנִים

דְּרוֹר מְקַנֵּן

בְּעִקּוּל שֶׁל S

הליכה בחודש מארס

מאת סטיבן א' אלן

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

בוהק השלג עז דיו כדי להביא דמעות לעיניים, אבל לא לזמן רב: עשב מתחיל לשוב ולהופיע בלובן במקומות שבהם השלג נעשה דק. סתם הליכה למרכז העיר; בודק מה שרד בחורף, מה לא. ענף נעלם פה ושם, מדרכה שהתעקמה ובסתיו האחרון עוד הייתה ישרה. אין שינויים גדולים. רק בתוֹכֵנוּ.

בֵּית הַקָּפֶה הָאָהוּב          מַשְּׁבֵי רוּחַ גּוֹנְבִים אֵדֵי קָפֶה מִשִּׂפְתוֹתֵינוּ

*

צהוב

מאת קור ון דן הוּבֵל (2024-1931)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

פעם, בילדותי, אני זוכר, הלכתי על מדרכה בחלק שקט של העיר, ולא היה איש בסביבה. שום מכונית לא נסעה ברחוב, ולא חנו בו מכוניות, או שהיו רק מכוניות מעטות. היה זה בוקר קיץ בהיר ושְטוף שמש. הגעתי לברז כיבוי אדום וראיתי שאבן השפה שלפניו, לאורך כשלושה מטרים מכל צד, נצבעה זה עתה בצהוב עז. הצבע נצנץ מטריוּת. בקצה אחד של אבן השפה הצבועה נחה על המדרכה פחית צבע פתוחה. היא היתה מלאה כדי מחציתה בצבע המבהיק, ושפתה העליונה הבריקה מצבע רטוב שזלג בעלי כותרת צהובים על צדה החיצוני. מברשת, עדיין צהובה מצבע, היתה מונחת על המכסה ההפוך ליד הפחית. את הצַבּע אי אפשר היה לראות. הדממה היתה עצומה.

איכשהו, אור השמש של אותו יום זהר עם הצבע הצהוב ההוא ובתוכו באור כה בראשיתי, עד שהוא מוסיף לזהור לאורך השנים בזיכרוני: רצועת האבן הזהובה והרטובה בוערת בקרירות באמצע יום שטוף-שמש נפלא – ופחית הצבע הצהובה פורחת בקצה כפרח זהב ענקי.

שְׂדֵה נוּרִיּוֹת

בְּדִמְמַת הַצָּהֳרַיִם

קוֹלוֹ שֶׁל נַחַל

*