מכתבו של האסיר

אם אנו מדמים משהו למשהו בניסיון להבין, מוטב שהדימוי יהיה לא רחוק מדי מהמדומה. ספרות היא מסירה של מילים. בימינו המסירה נעשית לרוב בכתב. לכן הדימוי המוחשי שאני יכול לחשוב עליו לספרות הוא מכתב. ספרות היא סוג של מכתב שנתוּן בכריכה במקום במעטפה. אפשר לדמיין חנות ספרים, או את הספרות עצמה, כמקום שבו מונחים מאות מכתבים במעטפות לא-מודבקות. ספרים הם מכתבים הקרובים לז'אנר הבירוקרטי של "לְכָל מָאן דְּבָעֵי", שפירושו: לכל מי שמבקש, לכל המעוניין. המבקש, או המעוניין, הוא הקורא. במה הוא מעוניין, מה הוא מבקש? אולי הוא מעוניין לדעת במה הוא מעוניין, הוא מבקש להבין מה הוא מבקש.

אני מציע כאן לחשוב על ספרות כמכתב שנשלח לאסיר. השיר הבא הוא הייקו של איש יאקוּזה יפני בשם טומויאסו אואסאקה, שנכתב בעת שֶריצה מאסר. תרגם אותו מיפנית יעקב רז:

שׁוּרָה מִמִּכְתָּב

שֶׁל רַעְיָתִי

נוּרָה בַּחֹרֶף

אסיר יושב בתאו וקורא מכתב מאשתו. השיר מתאר לא את כל הכתוב במכתב אלא שורה אחת. יש שורה אחת שתפסה את תשומת-לבו יותר מאחרות. מדוע? לא נדע. בשׂורה משמחת? בשׂורה איומה? מה שברור שהיא שורה חשובה. חשובה עד כדי לכתוב עליה שיר. הספרות היא הצטברות של מכתבים על החשוב. היות שעל החשוב קשה לדבּר, הספרות היא הז'רגון של מה שקשה לדבר עליו, אך הכרחי לדבּר עליו. מה זה דבר חשוב? לדוגמה: מכתב מרעייתך בעודך בכלא. קול שמגיע מעבר לחומות המאסר.

השורה במכתב הגיעה למרות מחיצות ומניעות רבות. ההפרדה בין האסיר לאשתו מאיימת לנתק ביניהם. קירות, סורגים, חומות, צנזורה של בית הכלא – כל אלה נערמים בנוסף על קשיי התקשורת הרגילים ועל המצב של "רחוק מהעין רחוק מהלב". והנה, למרות כל הקשיים היא כתבה, והוא קורא.

נחזור לשיר.

  • האם היא כתבה את המכתב לאחרונה? האם זה מכתב שהגיע היום, או מכתב ישן שהוא שב וקורא בו כמו בקלאסיקה, שב אל השורה ההיא גם אחרי שהמידע שבמכתב מילא את תפקידו בהקשר מסוים של זמן?
  • האם השיר אומר: אני קורא שורה ממכתב של רעייתי מתחת לנורה בחורף? או שהוא כולל מטפורה מרומזת: שורה ממכתב של רעייתי היא נורה בחורף? כלומר, שהשורה עשויה דיו שחורה שמאירה?
  • "נורה בחורף", האם זאת הבעת התפעלות? או לשון המעטה מסתייגת, כאילו נכתב "רק נורה בחורף"? נורה בחורף היפני הקר לא יכולה לחמם, רק להאיר. אילו היה כותב "תנור בחורף" או "שמש של חורף" זה היה יותר חד משמעי.

איננו יודעים מה כתוב במכתב הזה, אבל אנו עשויים לשים לב שגם אנו, כקוראי השיר, קוראים "מכתב": שורה אחת (הייקו ביפנית נכתב בשורה אחת), מחוץ לְהקשר, שהגיעה אלינו על אף חומות הכלא, חומות של שפה ותרבות, חומות של אלפי קילומטרים ושל עשרות שנים מאז שהשיר נכתב. השיר הזה הוא מכתב על מכתב. מכתב האסיר על מכתבה של אשתו. כל מי שכותב נמצא במצב הזה, כותב גם על מכתבים שהוא קרא. מצטט. משכתב.

אם כן, ספרות כמכתב לאסיר וכמכתב של אסיר. אין להבין "אסיר" רק במובן המילוני. כל אדם, וממילא כל סופר, הוא אסיר בהקשרים רבים: אסיר של זמן ומקום, של תרבויות ושל השפות שהוא דובר; אסיר של תודעתו המותנית, של עולם הדימויים והאסוציאציות האִידְיוֹסִינְקְרָטִי שלו ושל מערכת אמונותיו והשקפותיו שיוצרות את מה שהוא תופס כמציאות; אסיר של מִגְדרו ושל דתו.

הן הסופר הן הקורא הם אסירים במובן זה. לכן אפשר לחשוב על הספרות כהעברת מכתבים בין תאים בבית הסוהר. היות שההתכתבות מוגבלת, לא מפתיע שלפעמים האסירים יעדיפו לכתוב על החשוב והדחוּף ולא לבזבז את הקצבת הנייר ואת העיפרון המתקצר על הבלים.

על מה כותבים האסירים? על חייהם במאסר ועל אפשרויות של שִחרור. במילים אחרות, על סמסרה ועל נירוונה. ההפרדה לא תמיד ברורה.

אי-ההבנות רבות. אפילו את ההייקו הנ"ל בן שש המילים אפשר להבין ביותר מדרך אחרת, ומה נאמר על כ-306,000 מילים שיש בתנ"ך? ובכל זאת, חלק מהמכתבים מצביעים על אפשרות של שחרור מהכלא. או שהם לפחות מייעצים איך להסתדר בכלא. עצם העברת המכתבים היא כבר ראשית-בריחה מהבידוד. הדבר הבסיסי ביותר שספרות עושה היא תקשורת. כלומר, הצבעה על כך שתודעתך פתוחה לתודעות אחרות.

יעקב רז הבריח מכתבים מיפן לישראל, בכך שהביא את השירים האלה, שלא פורסמו ביפנית, לקוראי העברית. נדמיין אסיר בבית סוהר בישראל שמקבל את התרגום של השיר על המכתב, ומשהו בחורף שלו מואר לרגע מכוח מכתב שכתבה אישה יפנית עלומה.

איזו נורה יכול מכתב-הספרות להדליק בתאינו? ראשית, התוכן של מה שכתוב במכתב. ההייקו הזה מלמד איך להתבונן בשוּרה ממכתב כמו בְּיהלום, ולהתבונן בהתבוננותך. אבל לא פחות חשוב מהתוכן הוא הז'אנר: המכתב מהאסיר היפני מספר על אפשרות מסוימת של התבוננות ושל כתיבה וזאת על אף המאסר. ז'אנר ההייקו יכול להיות בשׂורה לאסירים (וכאמור, אין מי שאינו אסיר) מפני שהאסיר נעוץ במקרים רבים בעברו (המִשְגה שהביאו לכלא) ובעתידו (השחרור המיוחל והחיים שאחריו). הייקו, כז'אנר, כצורת קיום וכצורת קשב, מציע לאסיר – אסיר ממש ואסיר במובן המטפורי של כל אדם – אור נוּרה שמוטל על ההווה. האור יאיר בכל פעם משהו אחר. בשיר הזה זאת שורה ממכתב. ברגע הבא זה יהיה משהו אחר. מה שחשוב הוא לשמור על האור.

 

[דברים שנאמרו בכנס של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב על הנושא "מהי ספרות", או "ספרות כ…", 26.12.19]

נזיקין

 

בחצר הסמוכה עומדת עגלה מלאה. עגלת גרירה גדולה, כזו שרותמים לטנדר או למשאית קטנה. הַיָּצוּל שעון על שתי לבנים. שכני עזבו את הארץ, דירתם שופצה, עגלות אשפה רבות פונו ומשפחה אחרת מתגוררת שם. המטאפורה ניצבת בין העמודים תחת הבית כבר כמה שבועות, עמוסה בספרים וארוזה למשעי.

בערבו של היום בו מנדלבליט הכריע כי ביבי נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הכלב מתעקש להיכנס לחצר השכנים. חתולה לא מוכרת מנמנמת בראש ערימת הספרים. אני מציצה במה שבולט מלמעלה ובצדדים: ספרי חוק ומשפט, רובם דיני נזיקין.

למחרת בטיול הבוקר, מקס מושך לשם ונובח. הוא מרחרח עקבות כלבים אחרים. בחשש אני פותחת כמה מן הספרים שכריכתם כה מוכרת, פד"י (פסקי דין של בית המשפט העליון) משנות הששים והשבעים,  מחפשת כרכים משבעים ושבע או שמונה. לא מוצאת. אל מה שקבור בתחתית העגלה איני יכולה להגיע. אני שואלת לכמה ימים את הכרך הקרוב ביותר, כרך ב' 1975. הלב מתרחב למקרא שמות כבוד השופטים: ברנזון, ויתקון, הנשיא אגרנט, י.כהן, מני, אלום, זוסמן, חשין – ח. כהן!  "לפנים משורת הדין אמרנו לתת לאבות הזדמנות אחרונה להשיב אליהם לב הבנים", הם כותבים (בג"צ 272/74, מושב עובדים כפר אז"ר).

סטודנטית אחת עבדה, בין השאר, בהגהת פסקי הדין של בית המשפט העליון. לא אלו, אחרים, מאוחרים יותר. בחדר צר, מאובק ומלא בכרכים כחולים אחידים עיניה נפערו ושפתיה רוו את שלל טעמי הדבש של העברית גמאו את מכמני התרבות והמקורות המשוקעים בכל צו, תקדים, דיון ופסק דין.

 

 

שׁוּב בְּחִירוֹת בַּפֶּתַח

עַל עֶגְלַת פִּסְקֵי הַדִּין

חֲתוּלִים נִצִים

 6:30-7:00

 

 

*

וָאן לָבָן פּוֹנֶה

יָמִינָה בְּפַת

גַּם אַתְּ לְקָּלַנְדִּיָּה?

 
*
עוֹזֶבֶת אֶת הָעֵדֶר

חוֹצָה אֶת הַגָּדֵר

כֶּלֶב אַחֲרֶיהָ

 
*

שִׁכּוֹר אוֹ הוֹזֶה
מְלַהֵג בַּמַּעֲבָר
יֵעָצֵר אוֹ יֵהָרֵג?

 
*
מְכוֹנִית פָּגְעָה בְּתַן
אִשָּׁה אַמִּיצָה
מְרִימָה פֶּגֶר רָפֶה
*
בְּאוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה
דּוֹרֵס מְפֻסָּל
מְעַוֶּה מַקּוֹר פְּרוּסִי

 

*

חֲטִיף אָסוּר מָלוּחַ

הֵן אוֹכְלוֹת

לִפְנֵי הַדִּיאָלִיזָה

 

 

 

 

הביתה

 

טיול שבת למחוז געגועיו, עליו הוא מדבר יומיום ובו לא ביקר שנים. עשרים ושלוש דקות מביתם. לא תגידי לאן נוסעים? היא שואלת שוב ושוב. הוא במושב הקדמי, ההליכון מקופל מאחור. על פי השלטים הוא מזהה: אייל, הוא אומר, אייל. אמא מבקשת שאחליף את המוזיקה לקלאסי. אזור התעשייה גדל כטבעת מביוס ענקית סביב המשק. איש אינו נראה. שבת.

על גדר תיל וגבוהה, במקום בו עבר הגבול, יונקי דבש מתיישבים, מתעופפים ושבים. בשמש נובמבר קלקיליה בהירה מתמיד. אבן שמישהו זרק משם בשנות החמישים פגעה בחבר משק שעבד בשדה והרגה אותו. האם היה זה רוז'יק? אני לא שואלת את הורי.

נוסעים בשבילי עפר במעלה הגבעה שבראשה הוקם הקיבוץ. אמא מתמוגגת מן המוזיקה לפסנתר של אלגר. המבנים פונו מזמן, גם הכבישים שנסללו בידיים. אני מכוונת לחלקת גן עדן של הרקפות אך עדיין אין פריחה. הם אינם מזהים דבר. משמאל למתבן המכונית נכנסת לנתיב בין הרפתות. עגלים, הם מגדלים אותם לבשר, אומר הרפתן לשעבר בצער. אני לא שואלת למה גידלו את העגלים בשנות החמישים. ריח מוכר מעיר את הפסוק עליו חזרו במהלך השנים: ריח הזבל ניחוח חציר. הם אומרים אותו.

רוצים לצאת מן המכונית? לא, אין צורך. שאצלם עבורך את הפרות? בבקשה. הפרות עומדות מול השקתות, בגבן אלי. אחת (קצת דומה לציונה) מתקרבת אלי. אני מחככת את גב כף ידי בחוטמה הלח, כמו פעם, ונזכרת בתצלום ישן, שוליו גזורים, של המלטה (העגל מגיח מאחוריה של אמו, בצד רפתן ודלי). של ציונה? אני לא שואלת.

עוברים בשכונות החדשות של הקיבוץ. הכל זר. מתווכחים על מיקום המכבסה הישנה. אין כאן  דבר משלנו, אמא אומרת. עוצרים בפתח בית העלמין הקטן. רוצים לרדת? אין צורך. גם כאן אנחנו לא מכירים איש, לבד מרוז'יק, אבא אומר. הם מחכים בזמן שאני מצלמת את הקבר ומבחינה בנדנדות בקצה השדה. מרוקנים את הקטטר של אבא סמוך לשער הנעול. למרכז המשק אי אפשר להיכנס עם מכונית. אני מצביעה על מבנה ישן: כאן היה החדר שלכם? אני זוכרת נכון? הם לא מזהים. רוצים לרדת? בית התינוקות שלי עוד שם, כנראה. נכנסתי אליו לפני כמה שנים. אין צורך. המוזיאון ההיסטורי של הקיבוץ נעול. לא חשוב, אנחנו לא נזכרים שם, אותנו מחקו. איך אתה יודע? מישהו אמר לי, לא זוכר מי. תרצו לרדת להליכה קצרה? אין צורך. עכשיו ממש אפשר להגיד שאין כאן שום דבר משלנו, אמא אומרת, כמה נהדרת המוזיקה.

 

רוּחַ בֹּקֶר

בִּפְאַת בֵּית הֶעָלְמִין

מֵנִיעַ זוּג נַדְנֵדוֹת