ירח חסר: הייקו בעברית

*

עַל קִיר

מְטַפֵּס אַט אַט

צִלּוֹ שֶׁל חָתוּל

*

בֹּקֶר בַּמִּשְׂרָד

מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי

נוֹתַר בַּיָּם

מה אני מחפש?     צועד דרך הרוח

בשבועות הקרובים יראה אור אש בראש ההר, ספר חדש בהוצאת ספרי ירח חסר – ובו מבחר של מאות שירים וכמה קטעי יומן מאת המשורר היפני טנדה סנטוקה, בתרגומו של יעקב רז ובליווי אחרית דבר מאת המתרגם.

סנטוקה כתב מעין "הייקו בתוך הייקו", פסוקי שיר קצרים ותמציתיים אף יותר מהייקו "רגיל", והוא מחדש את הסוגה שהיה נדמה שאין תמציתית ממנה.

הספר בן 300 עמודים. פרטים נוספים יפורסמו כאן בהמשך.

הרישום על העטיפה: יעקב רז. עיצוב העטיפה: אילנה זיידמן

*

כְּבָר לֹא מְדַבֶּרֶת

אוֹמֶרֶת רַק: אֲנִי לֹא

צְרִיכָה לִהְיוֹת כָּאן

*

בֵּין הַגּוּף

לַחֲלִיפַת הַשְּׂחִיָּה

יָם שֶׁל חֹרֶף

*

שׁוּב עַל הָעֵץ הַכָּרוּת

מְחַפֵּשׂ קֵן שֶׁאָבַד

זוּג צוּפִיּוֹת

לֵיל חֹרֶף
אָבִי מְבַקֵּשׁ אוֹתִי
לֶאֱפוֹת לוֹ לֶחֶם

רקפות ורודות וצחורות רועדות ברוח קרה. השמש יצאה אחרי גשמים רבים (אחרי ימי חום בחורף) וכל ציפור פורצת פה בשיר. שרות זו לזו ממרחקים. טוב לצותת לשיר ציפור. המיית יונים ובקר גועה עונה לציפורי השיר. מה אם כולם מבינים את כולם כאן זולתנו, בני האדם? אולי כל עץ מבין את כל הציפורים כפי שכל פרח מבין את כל העצים, קולט ומבין את פשר כל ריח הנודף מהם? אם כך, אולי אנו כמו אורח במסיבה בארץ זרה, והוא נכנס לאולם הנשפים, וכולם מדברים בהתרגשות, והוא אינו מבין אף לא מילה אחת, והוא פוטר את הקולות כרעש, כקשקוש. 

בגבי עירית גדולה, צופה אתי ממקומה בעשרות הרקפות. כמה עני היה המרחב כאן אילו רק מין אחד של פרח, הרקפת המצויה, היה נעדר ממנו. הם נמצאות כאן באלפיהן, מציצות מסלעים ומתחת שיחים, משוחחות עם חזזיות ועם בלוטים, מפטפטות עם הסביונים, מעריציהן. נסיכות אביונות, ציפורי אדמה, פרחים שמלהפך. כמו מועמדות שנקבצו מכל קצות הארץ לתחרות מלכת היופי. וכולן זוהרות במידת מה, וכולן עצובות במקצת. כל אלו הבלים, כמובן. שום תחרות ושום זוהר ושום עצב. צל אחד ורוח אחת מכסים את כולנו. 

חיפושית רפואנית מושכת את עצמה על צמרות יער העשבים הזעיר. כנפי החפייה שלה קצרות, כמו בגד הקטן בהרבה מידות על הגוף. היא מתקדמת על צמרות העשב כמו גורילה על חופת יער. כבדה, כושלת לפעמים ונעלמת, ואז שבה ועולה ומתגלה. בהשוואה לעלים ולפרחים שמסביב היא נדמית כבעלת משקל עצום, כמעט כקריקטורה של חיפושית. אבל בטבע אין קריקטורות. אין דבר מופרך מפני שהכול מופרך כחלום. בטבע הכול הוא מה שהוא. רק אנו חושבים על ״מדויק״ ו״מוגזם״.

אני מרים ראש ומולי, מבהיל בְּרַכּוּת, ירח כמעט מלא של כמעט אמצע שבט. איני יכול להימנע מהתחושה שהוא מביט בי. בהיר כעבים הסובבים אותו. ענן דמוי לווייתן שט לצדו. נדמה שכל הרקפות קדות בפניו. הן אי-אז הוא היה, ככל הנראה, חלק מכדור הארץ. הוא האח המודח, הגולה, קין לבן שנידון להביט אל גן עדן הפורח, לובנו קרוב ללובן הרקפות, אך דבר לא פורח על פניו. והוא רוצה להיות פרח, והוא אכן פורח איכשהו, בלא עלי כותרת, בלא גבעול, קרוב לעננים, אבל כמו הפרחים טובל באור השמש.

יָרֵחַ בָּאוֹר –

גְּחוֹנָהּ שֶׁל סְנוּנִית

נִצָּת

*

כִּמְעַט נִרְדַּם 

רַכֶּבֶת לַיְלָה רְחוֹקָה 

מְאִיצָה לְתוֹךְ שֶׁקֶט