ספר חדש בהוצאתנו. הערה מאת העורך

למקרא ספרו החדש של אלכס בן-ארי, "גשם שיורד לאט יותר", עלתה בי המחשבה: מה אני מחפש בספרי שירה? מה אני מבקש שיעבירו לי? והבנתי משהו מובן מאליו – שהמַתנה הכי גדולה של ספר שירה הוא השקט המיוחד של המשורר. איני מבטל את מתנת המילים, כמובן, אבל באופן מוזר לא אחזור לספר שירה בגלל מה שכתוב בו, אלא בגלל מה שהוא משאיר אחריו.

הספר נפתח בשיר הבא:

מִכְתָּב יָשָׁן

אֲנִי מַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ

בְּעֵט אַחֵר

אפשר לראות את התמונה. שורות כתובות, הפסקה – אולי באמצע משפט – זמן שעבר – אולי הרבה זמן – מילים חדשות, בעט אחר – אולי בצבע אחר. האם השתנה כתב היד? האם מה שכתוב במכתב הישן ממשיך כאילו לא עבר זמן, ומה שהשתנה הוא רק העט? או שמא, וזה סביר יותר, העט האחר מבטא שינוי עמוק יותר: המכתב לא ממש ממשיך ברצף, כתב היד אינו זהה, ובעיקר – הכותב הוא איש חדש כבר. מדוע שב אל המכתב? זה רגע של תחיית-מתים, רגע של השקיית עציץ יבש.

ובעיקר – וזה רגע שלופת את הלב – האם מי שהמתינ/ה למכתב אֵי-אז עדיין ממתינ/ה לו? האם הוא או היא בכלל יודעים שמישהו כותב להם? האם הסיבה שהמכתב לא נשלם ולא נשלח בעבר פועלת עדיין, והמכתב לא יישלח גם עתה? האם אחרי המשך המכתב תבוא שוב הפסקה בזמן? עוד צפויים המשכים?

זה שיר – וכל שיר הוא מכתב קצר – על מכתב שאין יודעים עליו דבר מלבד שהוא ממשיך פתאום; שאחרי הפסקה יכול לבוא המשך. אולי ספרי שירה הם מין מכתב כזה. אנו כותבים אל עצמו או אל קורא, העט משתנה, זה ספר חדש, אבל כל הספרים הם המשכים של מכתב אחד, מכתב-החיים, אם אפשר לומר כך, שנפסק ונמשך. וכשאתה ממש מפסיק לכתוב ישנו סיכוי שמישהו אחר ימשיך את מכתבך, אף הוא בעט אחר. או יענה לו. קוראים לזה בכל מיני שמות, אחד מהם הוא "השראה".

ספר נפלא, מלא דממות.

=

=

קווסה האסוי, 1930, הבודהה הגדול בקמקורה, חיתוך עץ
ספר חדש!

ספר חדש!

אנחנו שמחים ונרגשים לספר שהספר החדש בהוצאתנו הגיע מן הדפוס.

״לעת עתה״ הוא מבחר הייקו והייבון עכשווי בעברית, פרי עטם של עשרים ותשעה כותבות וכותבים נבחרים.

במהלך השבוע הבא יגיעו עותקים לחנויות הפרטיות בתל-אביב וברחבי הארץ: המגדלור, סיפור פשוט, תולעת ספרים, אדרבא ומילתא.

לכבוד צאתו, וכדי שיהיה לנו איך להעסיק את הילדים בחופש בלהכניס למעטפות ולבייל, נתן לרכוש את הספר מהיום ועד סוף אוגוסט בהנחה של 20% (32 ₪ בלבד) בחנות המקוונת של ירח חסר. המשלוח בדואר רגיל חינם.

לרכישת הספר בהנחה >>>

מבט ההייקו

עין של קריל בהגדלה (פרט). תצלום: Yitzilitt, ויקימדיה

זה תצלום של עין. חלק של עין מורכבת של קְרִיל. קריל הוא יצור זעיר ממחלקת הסרטנים העילאיים, והם חיים בהמוניהם באוקיינוסים. המסה הכוללת שלהם גדלה מזו של בני האדם, כה רבים הם. כמו זבובים של ים. בני האדם דגים אותם בכמויות עצומות. לפי הערכה אחת, 200 אלף שונה בשנה.

לולי המיקרוסקופ האלקטרוני לא היינו משערים שכך נראית עינו של היצור הזה. עתה, אנו יכולים, כביכול, להישיר אליה מבט. העין המצולמת כבר אינה רואה, כמובן. המיקרוסקופ נמצא מחוץ למים. ובכל זאת אפשר לדמיין אותה מביטה בנו, לתהות מה היתה רואה העין הזאת אילו היה הקריל הזה חי.

מבט ההייקו דומה למבט בעין הזאת. הוא מבט שאינו מתרגם את השכיח לחוסר-חשיבות. רק בגלל שיש כה רבים מהם, אין זה אומר שאין הם נפלאים. זה אומר שיש הרבה מן הפלא, לא להיפך. משום מה אנו חושבים הפוך. לכן אנו מגדירים זהב כיקר מנחושת. אבל אין שום דבר פלאי יותר ביסוד זה ולא במשנהו. יש פשוט פחות זהב באדמה. בינינו, נחושת מתכת יותר יפה מזהב.

מבט ההייקו מתבונן במשהו "משעמם" כביכול כמו קריל, אבל אינו מסתפק בסקירה חטופה של היצור. הוא מבחין במשהו מסוים בתוכו. במקרה זה – בעין. מבט ההייקו מתקרב אל המשהו הזה, ורואה שיש בה משהו שלא היה גלוי.

משהו במשהו כמו גדֵל ונפתח.

כשהדבר "גדל" ו"נפתח", אין זה קורה במציאות ה"קשה" של הקריל או של עינו. זה קורה במבט, בתוך המתבונן. ראייתו טוב יותר משנה את המביט. כל שיר שעובד עלינו עושה זאת קצת.

הקריל הזה לא מביט בנו, ואילו היה יכול לראות לא היה יכול לדעת שהתצלום הזה הוא של עינו, אבל יש בעינו יכולת להגדיל ולפתוח את הנשמה כמו מעט מאוד דברים. מדוע? אולי אין לכך תשובה, אבל אולי יש בכל זאת כמה כיווני מחשבה: א. הדמיון של העין לתופעות אחרות בטבע, כמו כוורת דבורים ופתותי שלג. ב. הסדר הקפדני הזה, מלאכת המחשבת המוקדשת ליצור "פּחוּת". ג. הצבע העמוק. ד. ההבנה שעינינו המתבוננת והעין שבה אנו מתבוננים רוצות אותו דבר – לראות. שיש רצון לראות ביקום, והוא מבטא את עצמו באופנים חומריים שונים.  


לחנות החדשה של ספרי ירח חסר >>>>>>