עמרי שרת בעקבות שיר של גארי הותם

 

No automatic alt text available.

 

דבר גדול יכול לקרות באמנות, שאדם אחר ינסח עבורך דברים שהרגשת טוב יותר משעלה בידך לנסח לעצמך. ככה הרגשתי הבוקר, כשהשיר הזה התגלגל לפידי, וניסח עבורי בעשרים ושלוש הברות את התחושות שנדרשו לי הרבה מלים לאמרן בימים אחרים. אני זוכר מי הייתי: חזרתי אז מהודו, והכל היה משונה, משונה מאד. לפני שטסתי, אנשים סיפרו לי כמה קשה החזרה לארץ, ובשאננותי חשבתי שהקושי הזה לא יהיה רלבנטי במקרה שלי. בחזירתי, התברר שטעיתי. היכולת לתקוע יתד באדמה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, וכעת נראה היה שאבדתי אותה לגמרי. בחודשים שאחרי החזרה לארץ הסתובבתי עם מזודת טרולי כחולה בין חברים בירושלים, עושה אצל כל אחד לילה או שניים, וחולף משם הלאה לתחנה הבאה; טס שוב לחו"ל וחוזר, ושוב טס ושוב חוזר; נכנס לדירה חדשה ועוזב, ונכנס לאחרת. רק אחרי שנה תמימה הצלחתי להתיר לעצמי לפרוק את הארגזים שלי, ולהתמקם, לחזור סופית מאותו מסע. ואיפשהו בתוך כל זה, כתבתי:

"מי שלא טייל לא יכול להבין, והאמת, גם רוב מי שטייל לא יכול להבין, כי כל אחד והטיול שלו. אבל מי שמטייל לא כדי לברוח אלא כדי למצוא, מי שמטייל ומשתוקק פנימה, ככל שהוא עובר ממקום למקום ושוב אורז את התיק וסוגר אחריו את דלת החדר ועולה על האוטובוס ממקום שלא יחזור אליו לעולם אל מקום שלא היה בו מעולם, מגלה לאט לאט שלהפתעתו הדקירה העצובה הזאת של הפרידה הולכת ונעלמת ככל שהטיול נמשך. מסתבר שאפשר להתרגל להכל – אפילו ללהשאיר הכל מאחוריך, שוב ושוב ושוב. וככל שאדם מטייל ככה, הוא מבין שלא משנה לאן הוא נוסע. התפאורה משתנה, אבל אתה נשאר עם עצמך, בכל מקום אתה נשאר עם עצמך, ואיכשהו, צריך לחיות עם זה."

אני מסתכל על התלישות הקיומית הזאת, תלישות שנבעה, כפי שכתבתי שם, מהתחושה ש"אדם מוצא לעצמו מיטה קבועה, ומנסה להרגיש בבית. אבל הבית כבר לא יכול להיות מקום מחוץ אליו"; אני מסתכל, וחושב. המסקנה שלי אז, כלומר ההרגשה, היתה ש"אין דבר כזה בית". במובן מסוים, אי אפשר להכחיש: כשיש לאדם את עצמו, שום דבר שמחוצה לו לא יכול קרוב אליו יותר ממנו, הוא לא יכול להשתייך לשום דבר יותר מאשר לעצמו. זה מתמטי כמעט. אני, באודיסאה שלי, החזרתי לעצמי את עצמי, ואני חושב שהקושי שלי לחזור נבע מהפער הזה בין כמה שהייתי שייך לעצמי לכמה מעט שהייתי שייך לעולם.

אבל היום אני חושב שהמסקנה הזאת לא הכרחית. הקביעה ש"אין דבר כזה בית", ככל הקביעות האבסולוטיות ששייכות לעולמו של האדם, היא בעצם תאור של הרגשה, וההרגשה הזאת תלויה בהגדרה של מהו בית. אני חושב שכשכתבתי אז בית, התכוונתי: מקום ששייך לי ואני שייך אליו. וזה באמת בלתי אפשרי וכלפי זה אי אפשר להרגיש אחרת, כי כמו שכתוב בשיר שצרפתי לכאן, "דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ", ובמובן מסוים – הכל נותר מאחור, כי הכל עשוי להוותר מאחור, ואת הכל אפשר להותיר מאחור. אבל אני חושב שאפשר להגדיר בית גם בצורה מציאותית יותר, כלומר, מוחלטת פחות: מקום שאני מרגיש טוב יותר כשאני חוזר אליו. או: מקום שאני מרגיש טוב יותר כשאני חוזר אליו, ולא מרגיש שאני רוצה לחפש מקום אחר. וזה נשמע לי אפשרי מאד.

לכן, אני לא חושב שזה נכון, שכשאדם הוא הבית של עצמו, פרוש הדבר שאין לו בית חיצוני לו. אלה שתי עבודות שונות שצריך לעשות. העבודה הראשונה: להיות הבית שלי. העבודה השניה: שבעולם יהיה לי בית משלי. זה לא נכון, מה שאומרים במזרח, שהקשרות לדברים היא סבל, והאני הוא כל מה שמשנה. הקשרות לדברים היא לפעמים סבל, ולפעמים אושר; והאני חשוב מאד, אבל הוא לא הכל. "הכל" כולל גם דברים אחרים, דברים ששווה להסתכן עבורם. האני המזרחי הוא אני שנמצא במקום מאד בטוח, אבל נמצא חסר, כאילו הפילוסוף ממשל המערה של אפלטון מחליט להשאר בה ולסתום על עצמו את הפתח מבחירה. כעת הוא מוגן, אבל קבור באדמה.

אני רוצה להציע דרך חיים שיש בה סדר פעולות. לעמול בעבור העבודה הראשונה, ואחר כך עבור העבודה השניה. אני רוצה להציע לאדם לעשות קודם כל את האודיסאה שלו, ולהפוך להיות הבית של עצמו, ואחר כך, אחרי שקנה את מה שאי אפשר לאבד, לצאת מהמערה ולהסתכן. לתקוע יתדות. נכון, יתד יכולה להעקר, והלב יכול להשבר. אבל זה לא מקטין מהערך של פעולת תקיעת היתד כשלעצמה, מהעקשנות לדאוג שיהיה לי יותר מאשר עצמי בעולם הזה. נעקרה היתד – יחזור אדם לעצמו, לדבר שאיננו אָבֵד. אבל לעולם יהא אדם לעצמו רק מחנה בסיס לבוא אליו ולצאת ממנו, ולתקוע יתדות בעולם, שוב ושוב ושוב. עד שתנוח דעתו. "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ".