ריטה

אחרי סוף שבוע ארוך של יום הזיכרון, יום העצמאות ושישבּת חוף הים מלא אשפה. בקבוקים, שקיות, מסכות, צלחות, כאילו לא בטעות אלא בכוונה הושאר הזבל, כהגשמה של איזו דת. גם כלֵי משחק לילדים מפלסטיק שנקנו בשקל והוגדרו בידי ההורים ככלים חד-פעמיים מושלכים. במקום לקחת הביתה ולשטוף את החול קל יותר להשאיר על החוף. לא אוכל לנקות את כל החוף אבל משהו עלי לעשות. אני מגדיר לי משבצת ומתחיל להרים. בקבוק, שקית, מסכה, מגרפה, צ'יפס…

על החוף, לצדי, עוברת ריטה. היא אומרת לי "אנשים השאירו טינופת על כל החוף", ואני מהנהן ומחווה תנועה לרוחב החוף. רק אחרי רגע אני שם לב שהיא כלל לא דיברה אלי, אלא אל מישהו נעלם המצוי מן העבר השני של האוזניות הלבנות שלה.

עוֹרְבִים צוֹעֲקִים

"שִׁיר אֲהוּבַת הַסַּפָּן"

נִתְקָע בַּמֹּחַ

דוקהה בנובמבר

רחובות ירושלים, ערב שהחשיך והתקרר מהר מדי. זמן קורונה, הרחובות ריקים, על המדרכה מפוזרים קרעי שלטים של הפגנות כמו שאריות מחיים אחרים. הליכתי כבדה, רגליי אינן נוחות לי, משהו חסר. אני חוצה רחבה גדולה, חומק אל השוליים, אורב למישהי. כשהיא עוברת פניה מוסתרות, רק משהו מוכר בגוף. אני יוצא מהמסתור לאט, לא להבהיל. אנחנו מדברים מעט ומתחבקים ארוך, אני אוחז בה כטובע.

עֶרֶב סְתָו

גַּעְגּוּעִים לְמִישֶׁהִי

שֶׁאֵינִי מַכִּיר

(אורי קיטה)