*

ציקדות ראשונות השנה. עורבני רוכן בצֵל אלה הנתונה בצל ברושים. פרפר לבן גדול ושניים זעירים רודפים זה אחר זה. שמַים נקיים, קרירות בוקר ירושלמי. הציקדות מחדשות את זֶמֶר זמזומן. ציוץ ציפור בוקע ממסך קולן החשמלי. חתול מרים ראשו אל עורב גבוה על ברוש. לעולם לא יגיע לגבהים האלה, אבל מביט.

עוד לא 10 בבוקר והשמש כבר גבוהה בשמַים. אני מזכיר לעצמי לפעמים שזאת לא "השמש" אלא כוכב. ומנסה לראות את עצמי לרגע, כמו מהחלל, סובב על כדור קטן, ראשי פונה למטה. עכשיו נוספת לתמונה המיית הציקדות. קולן מתפשט, צובע את השחור, אופף את השמש, ממשיך אל מֵעֵבֶר. ואז הן משתתקות, וקול הדממה עודו אופף את התמונה הקטנה הזאת. שאחרי רגע מתפוגגת באור המציף את העיניים הנפקחות.

פִּנַּת אוֹר בַּגַּן –

פּוֹרַחַת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

מַרְוָה כְּחֻלָּה