*

מסיבת הסיום דועכת. אני חומק דרך קהל שעומד ומוחא כפיים. גופי נוקשה מהישיבה הארוכה על ספסל האבן.
המכונית צוברת מהירות מסוכנת. כביש החוף ריק. המוזיקה פועמת עדיין, בראש מבזיקות תמונות. הן שרות
ורוקדות, קרובות מדי, בחולצות צמודות וטייץ קצרים. אני טורף אותן. כן. בעיניים קרועות, כמו סָטוּרְן של גּוֹיָה. את
הצלמת גם. לא משאיר שיניים. לא עצמות.

לֵיל קַיִץ
נֹגַה מִתְקָרֶבֶת לְצֶדֶק
מֵעַל יָם שָׁחֹר

כתיבת תגובה