אף יותר

קִמְטֵי הַתְּמוּנָה

מְקָרְבִים אֶת פְּנֵיהֶם

אַף יוֹתֵר

השיר הזה, שאיני יודע מי כתב אותו ופורסם בספר "קֹמֶץ" פשוט מאוד. אבל מה מתואר כאן? בתחילה הבנתי כך: השיר מתאר תצלום מקומט של שני ראשים (או יותר). העובדה שיש קיפולים בתצלום גורמת לפני המצולמים בה להתקרב זה לזה. זו התקרבות על ציר רוחבי.

(ואפשר לשאול: הקימוט, מה גרם לו? הזנחה? "הזמן"? מישהו מעך את זה בכעס פעם אבל לא זרק לפח? ומה היחס בין המשורר והמצולמים?)

אבל אפשר גם לקרוא כך: זה שיר על תמונה מקומטת שאיננו יודעים מה מצולם בה. המילה "מקרבים" מתייחסת לאנשים שצופים בה. כאילו נכתב: קמטי התמונה. [המתבוננים בתצלום] מקרבים את פניהם אל הנייר המודפס. זו התקרבות פנימה. ואפשר גם: בגלל התמונה וקמטי התמונה המתבוננים בה מקרבים את פניהם זה לזה.

מה שיפה כל כך בשיר הזה הוא שההתקרבות נולדת מקימוט. בניגוד לתעשיית הפרסומת שאנו מוצפים בה, שאמורה לקרב אותנו אל תמונות בגלל שהן חלקות, נוצצות, זוהרות. למען האמת, כפי שהראה לפני כחצי מאה ג'ון ברג'ר, שהלך לעולמו לפני כמה ימים בגיל 90, הן מרחיקות אותנו בהיותן פועלות על רצון לעורר קנאה במצולמים. רכישת המוצר אמורה "לפצות" על הקנאה כי אם יהיה לך המוצר יקנאו אחרים גם בך.

את השיר אפשר גם לקרוא כאילו אמר: הקמטים " מזקינים" אותם ומקרבים את פניהם אֵלַי, הכותב, אף יותר.

היפה בשיר הוא שכל הקריאות האלה דומות, ויכולות גם להתקיים בעת ובעונה אחת. גם המצולמים מתקרבים זה לזה על מישור התמונה, וגם המתבוננים בתמונה מתקרבים אל התצלום, גם המשורר מתקרב. והשיר אומר "אף" – כלומר, מדובר על קִרבה וקִרבה יתרה. זה היה קרוב מלכתחילה.

אולי זה העניין בהייקו? לקרב את הקרוב אף יותר?

חלק מהשיר (כמו בהייקו) לא כתוב על הדף. כי מי שהשיר מדבר אליו (המילים המובאות כאן הן ביטוי לכך שהשיר מדבר אלי) מתקרב אל "התמונה" ואל "פניהם" גם בלי לראות מה מצולם ובלי לראות מי מתבונן בתצלום. והרי זה ככה תמיד בקריאה: אנו מתקרבים אל דמות ברומן או אל קול בשיר מבלי לראותה. אני מרגיש קרוב אל התמונה הזאת ואל "פניהם" הגם שלא פגשתים ואיני יודע עליהם דבר. מלבד מה שהשיר אומר: פָּנים, קמטים, תמונה.