ברֵכת גאות ושפל

מאת קור ון דן הוּבֵל

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

יום סתיו אפור. רוח קרה נושבת לאורך החוף השומם של וֶלס במדינת מיין. זו שעת שפל, וסלע ענקי, בולדר שגובהו כמטר ועשרים, מזדקר בנטייה מן החול הלח. בשקע הקעור מסביב לִבְסיס הסלע שחצבה בַּחוֹלוֹת הגאות המתנחשלת הותיר האוקיינוס שלולית קטנה, קרה, והרוח מעבירה בה אדוות כל אחר הצהריים. המים האפורים והצלולים מתחת השמַים המכוסים לגמרי עננים אפורים נראים רועדים בכל בדידות הקיום. קצותיו הרחוקים ביותר של היקום נמצאים איכשהו כאן, בשלולית הקטנה הזאת, הנעה-לא-נעה ואשר, עם שוב הגאות, תהיה שוב לאחת עם האוקיינוס.

בַּשֵּׁפֶל

מַיִם בְּתוֹךְ צֶדֶף

רוּחַ הַסְּתָו

חולף

חולף

מאת קור ון דן הוּבֵל

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

שלולית צלולה על המדרכה מְכַסָּה מִכְסֶה קטן מברזל של שסתום שעליו אותיות בולטות: "מים". אני רואה את המילה דרך מה שהיא מתארת ובתוכו. בעודי מביט לתוך השלולית, ועוברי אורח, מן הסתם, עוברים בסך, ריצודים של כוח המילים ושל כוחה של תופעת הטבע מתערבבים בתודעתי. המילה נעשית הדבר, הדבר מצוי במילה – לפניי יש מילה בתוך הדבר, ונדמה שקסם השירה והטבע מצטרפים איכשהו זה לזה כדי לומר לי דבר-מה על המציאות ועל התודעה האנושית.

פתאום אני קולט שהמים נעלמים. איני יכול לראותם בהיעלמם, אבל מולקולות בלתי נראות ממריאות כל הזמן מהשלולית הקטנה הזאת, כזרעי גדילן אל תוך האטמוספרה. בעוד שעות אחדות לא ייוותר שם דבר מלבד מדרכה מאובקת ומילה גלויה. השלולית תיעלם, אולי תרחף בענן הרחק מעל לאוקיינוס או מעל לאחד מהרי הקטסקיל הרחוקים.

שַׁחַר

שֶׁלֶט מְלוֹן-הַדְּרָכִים "בֵּין הָאֳרָנִים"

כָּבֶה

חשֵכה

חשֵכה

מאת סטיוארט בארטו

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

לפני עשור, בלילות הקיץ, פנס הרחוב שממול משך עשרות עשים. הם ניסו באקסטזה לחדור את הזכוכית. שנאתי את האור, אפילו פנטזתי לירות בו ולכבות אותו, ועלצתי על כל הפסקת חשמל. עכשיו, בלילות אוגוסט אלה, אני מביט בפנס הרחוב וממתין.

לרוב שום עש לא מסתחרר סביבו. לפעמים רק שניים. או אחד, גדול, אולי זה "שבתאי אדום-החזה" (Hyalophora cecropia) הנחבט בזכוכית ואז עף משם.

פּוֹתֵחַ אֶת הַחַלּוֹן

לַכּוֹכָבִים

שֶׁיִּסָּחֲפוּ פְּנִימָה

שני Robin Moths. תצלום: Christine Young

עצירת פתע

ברברה סאבּול

עצירת פתע

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

היא תמיד שם, ליד הפּנייה למרכז הקניות, בכל עונה, בכל מזג אוויר. נראה שאורות הרמזור תמיד  מתחלפים מענבר לאדום בדיוק כשאני מגיעה לפינה הזאת. במראה הצדדית אני רואה אותה מגביהה שלט קרטון מרופט בעודה פוסעת הלוך ושוב לאורך המדרכה, סוקרת את טור הנהגים בדרכם לחנות הנעליים, למכולת. איני יכולה לומר לך מה צבע עיניה.

שֶׁלֶט שֶׁל חֲנוּת מִזְרָנִים

דְּרוֹר מְקַנֵּן

בְּעִקּוּל שֶׁל S

שניים חורפיים באוגוסט

הליכה בחודש מארס

מאת סטיבן א' אלן

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

בוהק השלג עז דיו כדי להביא דמעות לעיניים, אבל לא לזמן רב: עשב מתחיל לשוב ולהופיע בלובן במקומות שבהם השלג נעשה דק. סתם הליכה למרכז העיר; בודק מה שרד בחורף, מה לא. ענף נעלם פה ושם, מדרכה שהתעקמה ובסתיו האחרון עוד הייתה ישרה. אין שינויים גדולים. רק בתוֹכֵנוּ.

בֵּית הַקָּפֶה הָאָהוּב          מַשְּׁבֵי רוּחַ גּוֹנְבִים אֵדֵי קָפֶה מִשִּׂפְתוֹתֵינוּ

*


יי אן הנזכרת בקטע הוא כינוי של המשוררת הסינית ששירתה תורגמה בספר, שכאן מובא המוטו שלו:
.The Magpie at Night: The Complete Poems of Li Qingzhao (1084-1151), trans. Wendy Chen, FSG 2025

צהוב

צהוב

מאת קור ון דן הוּבֵל (2024-1931)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

פעם, בילדותי, אני זוכר, הלכתי על מדרכה בחלק שקט של העיר, ולא היה איש בסביבה. שום מכונית לא נסעה ברחוב, ולא חנו בו מכוניות, או שהיו רק מכוניות מעטות. היה זה בוקר קיץ בהיר ושְטוף שמש. הגעתי לברז כיבוי אדום וראיתי שאבן השפה שלפניו, לאורך כשלושה מטרים מכל צד, נצבעה זה עתה בצהוב עז. הצבע נצנץ מטריוּת. בקצה אחד של אבן השפה הצבועה נחה על המדרכה פחית צבע פתוחה. היא היתה מלאה כדי מחציתה בצבע המבהיק, ושפתה העליונה הבריקה מצבע רטוב שזלג בעלי כותרת צהובים על צדה החיצוני. מברשת, עדיין צהובה מצבע, היתה מונחת על המכסה ההפוך ליד הפחית. את הצַבּע אי אפשר היה לראות. הדממה היתה עצומה.

איכשהו, אור השמש של אותו יום זהר עם הצבע הצהוב ההוא ובתוכו באור כה בראשיתי, עד שהוא מוסיף לזהור לאורך השנים בזיכרוני: רצועת האבן הזהובה והרטובה בוערת בקרירות באמצע יום שטוף-שמש נפלא – ופחית הצבע הצהובה פורחת בקצה כפרח זהב ענקי.

שְׂדֵה נוּרִיּוֹת

בְּדִמְמַת הַצָּהֳרַיִם

קוֹלוֹ שֶׁל נַחַל

*

Buttercups, 1928-9, by Inosuke HAZAMA, Armstrong fine art

ביקור חוזר

מאת ריי רסמוסן
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

עברו שבע שנים מאז נסעתי אל קהילת החקלאים של בְּרֵטון. השדות עומדים בשיממונם אחרי הקציר. שכבה דקה של שלג מונחת על חבילות החציר העגולות הגדולות. נקודות ציוּן מוכּרות נראות: חנות כפרית המציעה פאי תוצרת בית; האסם האדום שגבו שבוּר; שורת גלגלי עגלה שבורים לאורך גדר.

איתי נמצאים אשתי, בתי והחבר של בתי. אנחנו מגיעים מוקדם, עוצרים לקפה בבית הקפה הקטנטן של ברטון. מקבלת את פנינו עננת עשן סיגריות וכל העיניים מופנות אלינו. סביר להניח שהם יודעים מדוע אנחנו כאן.

אחרי הקפה אנחנו חוצים אל מבנה מרובע וחסר ייחוד המשמש לדיונים משפטיים הנערכים פעמיים בחודש. בחדר ההמתנה יש רק שש שורות של כיסאות.

אני מביט מבעד לחלון, מצפה לבואו של פול, שהיה פעם חברי הטוב ביותר. פעמים רבות נסעתי עם שתי בנותיי לשהות בסוף השבוע בחווה שלו. עזרנו לו לשתול ולקצור את גן הירק, עשינו סקי בערוץ המיוער, שיחקנו בכדור על המדשאה. סטייק על האש, יין ומוזיקה מילאו את הערבים האינסופיים של הקיץ הצפוני שלנו.

אני קולט את צדודיתו של פול מבעד לחלון הטנדר שלו. רגעים אחדים אחר כך הוא נכנס לחדר ההמתנה הקטן. בלי שתכננוּ זאת, אנחנו — משפחתי, כאיש אחד — מפנים לו את גבנו.

אני מחבק את בתי, ואנחנו נכנסים לאולם בית המשפט, נעמדים לקריאה השגרתית: "בית המשפט!"

השופט מתיישב, מדפדף בניירות, מרים מבט מבעד למשקפיו: "מר פול ג׳יימס, אתה מואשם בתקיפה מינית. כיצד אתה משיב לאשמה"?

רוּחַ נוֹבֶמְבֶּר —
צֵל מִשְׁפַּחְתִּי נוֹפֵל
עַל מַדְרֵגוֹת בֵּית הַמִּשְׁפָּט