קטגוריה: תרגום

מְכַסָּה אֶת פִּיהָ 

בְּשַׁרְווּל הַבֶּגֶד

בֻּבַּת עֵץ עַתִּיקָה

*

(מיפנית: איתן בולוקן)

מאת סונם צ'הוקי^[1]

דרך סורגי האוורור – כתם של שמיים אפורים ומשב קור. בחוץ, בחצר, נשמע קול משרוקית ורקיעת רגליים רצות. אין לך צורך בפעילות גופנית באגף הנידונים למוות. רק ההמתנה הזאת. אולי היום. את מתחננת ומתפללת לעוד יום אחד. את תלכי בלי להתנגד, את מבטיחה, אבל לא היום.

הגונג מכריז על השעה. צעדים. נקישת צלחות פח. רחש קולות מתקרב אל תאךְ. ליבך מתפוצץ בראשך. זיעה נקווית על מצחך ומתפשטת על כל גופך. מפתח שורט את המנעול. בבקשה, בבקשה, את לוחשת. הו, לא! זה התא הסמוך. תחינה חנוקה: "לא, בבקשה, לא! הצילו! הצילו!". הד של חבטה בקיר התא. לחישות כעוסות. רגליים נגררות במסדרון. דממה. דרך סורגי האוורור – צלילים צלולים של שַחרוּר. את נושמת לעוד יום אחד.

מַעֲבַר הָרִים שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ

הַצֵּל הָאִטִי

שֶׁל נֶשֶׁר קֵרֵחַ

---

[1] Contemporary Haibun Online, April 1, 2012 vol 8 no 1. המחברת היא משוררת ילידת בהוטן.

מאת מרגרט דורנאוס (ארה"ב)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

יוֹם הַבִּקּוּר

אֲחוֹתִי שׁוֹכַחַת

שֶׁכָּחֹל זֶה צֶבַע

היום אחר הצהריים אני פוגשת את החברה-הכי-טובה החדשה — אישה עדינה כאֲנִיץ, לבושה כולה בצהוב-קנרית. תכשיט גדול ומנצנץ צמוד מעט מעל לליבה. פתקית נדבקת כחולה תלויה מתחת לתכשיט, ועליה רשימת שמות בני משפחתה בכתב יד עגול ומסולסל. כשהיא הולכת הפתק מתנפנף כנגד חולצתה ככנף נקועה.

היא מפשילה את השרוול מעלה כדי לחשוף צמידים צבעוניים וצמיד לבן שמיועד למעקב אחר תנועותיה. "יפה", היא אומרת, מצביעה תחילה על זרועה ואז עליי, בעוד אחותי מחבקת אותה בחיבוק הדוק. "מי החברה הכי טובה שלך"? שואלת אחותי. ואז שתיהן מחייכות חיוך רחב — כחולקות סוד שלא ניתן להבינו. כאילו הכירו זו את זו מאז ומתמיד, ביקום מקביל שאיני מסוגלת לראות אף את קצהו.

תְּפִלַּת עַרְבִית

הִבְהוּב שֶׁל אוֹר

חִבּוּק הַחֹשֶׁךְ

*

*

פַּעֲמוֹן הָרוּחַ

אַךְ קָשֶׁה לַפְּרָחִים

הַמַּשָּׁב

*

*

מוֹצִיא מִן הַקֻּפְסָה

זוּג בֻּבּוֹת עֵץ

פַּרְצוּפִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ

*

*

גֶּשֶׁם אָבִיב

אֵינִי יָכוֹל לִכְתֹּב

עַצְבוּת

פְּרָחִים וְצִפּוֹרִים

אִשְׁתִּי שָׁם בֵּינֵיהֶם –

פְּרִיחַת הָאֲפַרְסֵק

*

[בוסון, מיפנית איתן בולוקן]

לֶהָבָה שֶׁל נֵר

עוֹבֶרֶת לְנֵר אַחֵר

עֶרֶב שֶׁל אָבִיב

*

[בוסון, מיפנית איתן בולוקן]

מוּ – מוּ –
פָּרָה גּוֹעָה כּוֹכָבִים
מַחֲוִירִים

(שיקי, מיפנית יואל הופמן, מתוך לאן נעלמו הקולות)

האם הפרה גועה אל עבר הכוכבים? ומה הקשר בין געיית הפרה והכוכבים? השיר הזעיר מחבר עולמות הרחוקים שנות אור זה מזה. בתרגום מילולי יותר השיר מדבר על כוכבים שנפרדים לשלום. הופמן צייר זאת בתמונה של כוכבים מחווירים ונמוגים. לפנינו משורר מול פרה בעלות השחר. הכוכבים נמוגים ו"עוזבים". אך הפרה נשארת. ושרה בתוך זה. גם המשורר. הוא מתבונן בה ובשמיים במבט אחד, מאזין לה ורואה את הכוכבים וכותב על שניהם. ועצם הצבת הפרה בהקשר של הכוכבים, כלומר בהקשר של האינסוף, הוא מעשה נועז ומהדהד. השיר הקטן מגדיל את הפרה, נותן לה לעמוד בהקשר הכי רחב. אבל אין זה שיר אמורפי. השיר רואה את הכוכבים בלי לאבד את הפרה. יש בו גם הבעת חמלה על בדידות הפרה בדימוי שיש בו שתי געיות תחת אינספור כוכבים.‏
היפנים קוראים לגלקסיה שלנו "נהר השמיים", אך אני מזמין את הקוראים, שמכנים אותה "שביל החלב", בפעם הבאה שיהיו במקום שבו הגלקסיה נראית לעין, להרים את הראש אל ה״חלב״ השֵמימי המכוכב ולהיזכר בפרה הגועה של שיקי.‏

*

מתוך פרק המוקדש להייקו ולפרות בספר חדש, ששמו לקוח מן השיר של שיקי.

פְּתִיתֵי שֶׁלֶג מְעַפְעֲפִים
רִיסֶיהָ הַלְּבָנִים
שֶׁל סוּסָה כְּחוּשָׁה

*
(ג'ק ברי, שיר חדש מן החורף של מסצ'וסטס. לספרו בהוצאתנו)

אָדָם אֶחָד
זבְוּב אֶחָד
הַחֶדֶר הַגָּדוֹל

(איסא, מיפנית איתן בולוקן, מתוך הספר אוזני פרות. וכאן – הזבוב)