קטגוריה: האיבּוּן

בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. אני מרגיש פתאום את העיניים זזות, כאילו רתומות אליהם. נדמה לי ששמעתי, שדבורה מייצרת בכל ימי חייה בערך כפית וחצי דבש.

יושבים סביב הבריכה. היא עכורה לגמרי. רק כמה פרחים לבנים מרחפים בה, ממשיים לא יותר מהשתקפות ענפי העץ מלמעלה. ואז רוכן איש הגן ואוסף כוס מים אל צנצנת. המים רוחשים חיים. אני מקרב את עינַי. חמישה-שישה יצורים, שנראים דומים לפרוקי רגליים שוכני מים פרהיסטוריים. ואכן זהו תריסן, כמדומני המין המכונה "תריסן מגושם". המין הוא "מאובן חי" שקיים 200 מיליון שנה, כלומר יצור שדומה למאובנים הקדומים של המין שלו ללא שינוי ניכר. בבת אחת הצנצנת דחוסה בזמן עבר רחוק שהגיע עד ההווה, ואפשר לדמיין שאחרי שננעץ מבטינו ממושכות בצנצנת ונפנה אותו סביב יהיו שם דינוזאורים וצמחייה של תקופת היורה (בערך 200-145 מיליון שנה לפני זמננו). עולם מלא שרכים, ללא פרחים וממילא ללא דבורים, ללא בני אדם וללא יונקים משמעותיים. התריסנים מוחזרים הביתה ונבלעים בהם. הבריכה סוגרת עליהם וההווה חוזר לעצמו. ציפור שראשה שחור וְחָזָהּ כעין הדבש מתיישבת על ענף לא רחוק. איש הגן מזהה את הדינוזאור: דּוּחָל שְׁחור-גרון.

 

צֵל אָבִיב

גָּבְהוֹ שֶׁל עֵץ אַלּוֹן

שֶׁנִּטַּע כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי

יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי. ישבתי וחיכיתי לקול הנקישה בעץ. לפני כמה שנים הייתי מתעורר כל בוקר מקול נקישות חזקות. לא הבנתי מה זה, עד שיום אחד, בעיניים ישֵנות, ראיתי אותו על הגג ממול. הוא הקיש לא בגזע עץ אלא בקופסת פלסטיק כלשהי שהיתה צמודה לאנטנה. הלכתי לבית שממול, חיכיתי שמישהו יפתח את דלת הכניסה, עליתי לגג, טיפסתי על משהו, ועטפתי את הקופסה – גזע שלעולם לא יובקע בידי מקור – בחולצתי. למחרת ראיתי אותו נוקש בעץ ראוי לשמו, קרוב יותר אל מרפסת ביתנו.

עכשיו, על הספסל, עננים ספגו קצת את האור ואפשר היה לראות את צורתו הברורה, את אחיזתו המקבילה לעץ. אבל הוא לא נקש. הענף היה דק מדי לנקישה, גבוה על העץ. תחת זאת תחב את מקורו בתוך גופו-שלו וניקה את נוצותיו, מסרב לתפקיד המצופה ממנו מצדי, תפקיד ששמו כאילו מחייב אותו לבצע עבורנו. ברגע זה הוא לא היה "נקר", אלא ציפור על עץ. בתוך עצמו ניקר, ושום קול לא עלה מזה. קול של מקור מחטט בנוצות, ממרחק כזה, חלש כמו קול הכוכבים הכי רחוקים.

רגע לאחר מכן הוא קרא קריאה קצרה וכבר היה באוויר, טס לכיוון הפקולטה למשפטים, עף מעל ראשי. כשהוא פרש כנפיים נגלה הכתם האדום של בטנו לעיני. הרף עין של אודם על רקע השמַים. קצה מכחול נוגע באישון המורם. הייתי קם ורץ אחריו, מנסה אפילו לעוף, אבל עד שחשבתי את זה הוא כבר נגוז. הכתם האדום כמו נשאר לעוד רגע אחריו, כמו נוצה מרחפת מאחורי ציפור מהירה. אפילו הייתי ציפור לא הייתי משיגו. עד שאקפל את פנקסי המגושם הוא יהיה כבר כל כך הָלְאָה. ישבתי וחיכיתי לשובו.

בְּטֶרֶם אָבִיב

מוּל אוּלָם הַקּוֹנְצֶרְטִים

עֵץ שֶׁהַנַּקָּר

 

מאת קור ון דן הייבל

מתוך American Haibun & Haiga, 3, p. 82

*

אחרי שירידת השלג הממושכת השקיטה את האיסט-וילג', שומרים פנסי הרחוב את הרחובות המושלגים בשקט של קימורים קורנים ברכּוּת ושל ערימות של שלג. מתוך הדברים היומיומיים השלג יצר צורות חדשות ונופים חדשים. פחי אשפה הם עמודים לבנים של שלג מעוגל. המכוניות החונות לאורך רחוב 10 מזרח הפכו לגבעות משופעות, מחוברות זו לזו. הרחוב עצמו נהר דומם של לבן. השלג עמוק מכדי לאפשר תנועה. חזיתות הבתים, מהמדרגות ועד לתעלות הניקוז שבקצות הגגות, עם השערים וגדרות הברזל, הפכו כולם למעשה-רוקם מקושט של שלג. השלג מקשט את הענפים העירומים של עצי המדרכה. עצי גינקו, אלונים ועצי אגס מלבלבים כולם עתה עֲצֵי שלג. אין רוח. רק איש יחיד הולך בחוץ ועכשיו אף הוא דומם. הרחוב בוהק בשקט באור המנורות.

רְחוֹב בְּעִיר

הַחֹשֶׁךְ שֶׁבְּתוֹךְ

מְכוֹנִיּוֹת מְכֻסּוֹת שֶׁלֶג

 

 

אֶלֶנָה דה סוּסָה

מתוך American Haibun & Haiga, 3

 *

מהחלון האחורי אני רואה נקבת רָקוּן, אוחזת גור בפיה, הולכת לאִטה לרוחב החצר ומשם מטפסת למעלה אל גג הבית. אני תוהה מדוע היא מסתובבת בחוץ בשעות היום. אולי משהו הטריד אותה. היא חוזרת כדי לקחת את הגורים האחרים ונושאת אותם בזה אחר זה, ארבעה בסך הכול. היא לוקחת אותם למעלה אל הגג, למקום נסתר מעַיִן. ואז לפתע – קול חבטה מחליא. אחד מהגורים נפל ונחת ישר על אחוריו. הוא מיילל בעגמומיות, אינו יכול לזוז.

 כְּאֵב לֵב

קוֹל פְּעִיָּתוֹ

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

 השכנה ואני מניחות אותו בקופסה קטנה ונוסעות מהר ככל האפשר ל"צער בעלי חיים" בעיר, בתקווה שיוכלו להצילו. אבל בבת אחת, בלא התראה, הוא חוטף התקף ומתחיל להתעוות ולצווח באופן בלתי נשלט. התורָן מעביר את הקופסה הלאה במהירות, ממלמל משהו על זה שאין כל תקווה.

 כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה פּוֹסַעַת

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הַקִּדְמִי שֶׁלִּי

אִמָּא בִּמְצוּקָה

 

 

 

 

מאת קאתי דרינקווֹטֶר בֶּטֶר

מתוך: contemporary haibun, 1

*

*
היה נרקיס על אדן החלון של המשרד החדש שלי כשנכנסתי אליו. הצמח הופקר אגב קידום בעבודה. כשקיבלתי את התפקיד ואת המשרד, הצמח היה כלול.

אני לא הטיפוס של מגדלת צמחי בית, אבל אני מרגישה אחריות בסיסית וחיבה מאולצת לנרקיס המכוער הזה, כמו שהייתי ודאי מרגישה כלפי חתול גמדי אילו היה מושאר על סף דלתי, הגם שאני לא אישה של חתולים.

הנרקיס מעולם לא פָּרח. הוא ירוק וגמיש, וארבעת העלים הצנומים והארוכים שלו מתפרשׂים החוצה לכל הצדדים, בלי שום פרופורציה לעציץ הפלסטיק הלבן. הצמח נראה כמצוי במצב של חיים מושעים: הוא לא צומח, אבל הוא לא מת. השמש נוגעת בו רק דרך זגוגית; הרוח היחידה באה אליו מפּתח של מזגן. אני מכירה את ההרגשה.

כָּבוּל לְעָצִיץ
הַנַּרְקִיס
עַל אֶדֶן מְרֻבָּב מַיִם

אדלייד, אוסטרליה
מתוך Haibun Today 10(4), 2016
לנוסח המקור >>>

——————————————————————————————————————-

אמיתי

פרידה, נשיקות פרידה, חיבוק, דמעה, והוא נעלם מאחורי המסך של וילון הזגוגית. את עוקבת אחריו בעינייך ככל שאת יכולה. את עוקבת אחר אחורי ראשו, אחר מזוודתו ואחר ידו שכבר אוחזת בטלפון הנייד. כבר.

למי הוא מתקשר? לא אלייך. למי?

גבו וידו האוחזת בטלפון קרובה ללחיו, קרובה לשׂערו, לריח השמפו והאפטרשייב ולשיניו כשהוא מחייך, כשהוא מדבר, כשהוא אומר לך דברים, דברים מיוחדים, רק לך.

הוא איננו.

הוא מדבר עם מישהי שאיננה את. מישהי שאולי ממתינה לו שיבוא, מישהי שתחזיר לו חיוך, שתאחז בו לרגע או לרגעים ארוכים, שתכניס אותו פנימה, את הריח, את הלחות שבשׂערו, את החוֹם שבעורו… וזאת לא תהיה את.

את מפסיקה את השטות הזאת ותופסת את הטלפון כדי להקיש את המספר שלו. ידך עוצרת באמצע האוויר. לא. את תחכי, הוא יתקשר. את יודעת שהוא יתקשר. הוא הבטיח.

בִּמקום להתקשר, את מסיטה את מסך הטלפון.

שומר המסך… ואת שואפת עמוקות, מכניסה אותו פנימה.

פניו המחייכים. הוא שלך, הוא אמיתי.

בַּד צִיּוּר רֵיק מַמְתִּין
לִמְשִׁיכוֹת מִכְחוֹל
שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ, לֵב

שׂדרה, כמה עצים, דשא, ממש לא "חיק הטבע", חצרות אחוריות בעיר, ובכל זאת, לפעמים, כשאני הולך עם הכלבה לאורך השדרה ואנו רואים עורבים, יונים, מאינות, דרורים, דררות צורחות בירוק, שחרור שר בצל, ובימים טובים חש אסיר תודה, שזכיתי לראות ציפורים חופשיות (ראיתי אתמול סרטון חורך של כמה שניות על מה שמעוללים לתרנגולות בלולים, אבל על זה איני יכול לכתוב כרגע) כה רבות בבת אחת, יום אחרי יום. ודאי יש ג'ונגלים הומי ציפורים ססגוניות וארוכות נוצה שבהם הדרורים והעורבים הן הציפורים הנדירות, והן הנקראות שם ציפורי גן העדן. ואפשר לדמיין נער מאחד השבטים הנידחים מעיין כל חייו בספר על הציפור האפורה-שחורה, הלא היא העורב, והוא מצייר אותה לעצמו, וחולם עליה, וכותב שירי עורבים בלשונו, שהוא אחד מאחרוני דובריה, וכותב שירי דרורים. ולימים, מכוח הזדמנות שלא תיאמן הוא יגיע לכאן, לתל אביב, הוא יהיה כבר ישיש מופלג, והוא יתיישב על ספסל בשדרה, ובעיניו החלשות הצלולות יתבונן באחת מן הציפורים הנדירות של ילדותו, רוכנת על חטיף עטוף נייר מבריק, כתום, הופכת את האריזה, ומחלצת את ארוחתה לרגליו.

 

עָף גַּם בַּאֲוִיר

שֶׁבְּתוֹךְ הַצַּמֶּרֶת

דְּרוֹר בְּשַׁבָּת

אחרי הרצאה על יפן, מקום בו מעולם לא ביקרתי, כל הדרך הביתה התרוצצו בראשי דמיונות ושברי תמונות

רַכֶּבֶת מְהִירָה

מֵאוּאֵנוֹ לִקְיוֹטוֹ

עוֹצֶרֶת בִּרְחוֹבוֹת

בשעת ערב מוקדמת המתנתי בשדה תעופה קטן בין ההרים לטיסה שתחזיר אותי הביתה. שאריות הארגמן של השקיעה נחו עדיין בין העננים ועל הרכס שמולי. מוזר היה לחשוב שבעוד דקות ספורות אמריא הרחק מן ההרים האלה, שבתוך ימים כה מעטים נפשי נקשרה בהם כל כך.

 

שקיעה בהר –

שביל מטפס אל פתח

בין עננים

עוד לא סוף הסמסטר, אבל קוּרס אחד הגיע לסיומו בגלל איזה עניין טכני. אני יוצא מהכיתה אחרי כיבוי המחשב, האורות והמזגן. זה בסך הכול קוּרס, עוד קורס שנגמר. ובכל פעם זה מכה בי מחדש, ההלם שבסוף-דבר, לא משנה מה, עצם העמידה מול דבר שהיה, נכנס לאיזה תלם, ונגמר. כבר כמעט עשרים שנה, בכל סמסטר ארבעה קורסים. עומדים שעות ומדברים, ומי יודע מה אומרים ומה נרשם ומה ייזכר. פתאום התחושה החזקה שדבר לא ייזכר, שכבר הכול נשכח, ושראוי שיישכח. אני לא מצליח להביא את עצמי ללכת לאוטובוס. אני קונה חטיף במכונה והמכונה מודה לי: "תודה שקנית אצלנו". עושה סיבוב ויושב על ספסל ליד בניין המוזיקה. מלֵא ציפורים האוויר. עורב רודף עורב. לרגע הפניתי את הראש לצרחה שלא הכרתי. טורקיז נפרש בצעקה, כמו צבע המקדים את הגוף. הוא נוחת על פינת הבניין מעל לזרקור, לא זע. אני מוציא את הפנקס מן התיק וזהו, הוא נעלם. הפנקס הוא הטעות. לפתע כל הציפורים נגוזו מהמדשאה, כאילו מחלקים מתנת חינם במקום אחר. עורב אחד הולך וממקומי נדמה שהוא הולך לאחוריו. זה לא יכול להיות. אני מייחל לשיבת הדרורים. אני מייחל ולוּ לנקר אחד. ישנם סיסים גם, גבוהים מאוד ואמיתיים מאוד. ולפתע שוב, כאילו יקיצה, דוכיפת מוקפת דרורים. נוצות בראש. החטיף נפל. אני מרסק אותו לפירורים בסוליית הנעל. הוא לא חוזר.

 

רָחוֹק מִמַּיִם –
שַׁלְדָּג בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה
מֵעַל הַדְּרוֹרִים