קטגוריה: האיבּוּן

שלדג גמדי על מוט עץ. מישהו תקע את המוט הזה באגם המלאכותי הקטן כדי לאפשר לשלדג לעמוד שם.
טיפות במים. גשם קל מתחיל. הוא עומד ומתנקה, מהרהר. לא מחפש דגים. חושב על משהו. חלקו טורקיז בוהק, חלקו כחול עמום. לבן וחוּם מבצבצים מצווארו. גבו אלי. ואז מפנה ראשו ומביט בי לרגע. איני זז. אילו הייתי דג הייתי כבר אולי בתוך מקורו.
פשוש מקפץ בין קני סוף. מה חומק שם?
הוא נפקח פתאום. וכבר מאוזן, טס. ואז, מיד, חוזר אל תחום המבט, ועוד שלדג אתו. קסם פשוט. לא מאה מטפחות מכובע אחד, אלא מטפחת צבעונית שהופכת לשתיים.
אני מסיר מבט לרגע ואחד מהשניים נעלם. הנותר, מעת לעת, מרים מקור מעט למעלה, כצופה בכוכבים הלא-נראים.
אדוות קטנות סביבו, שמועה על גשם. בהשתקפות העננים שבמים חולפות כנפיים אחרות.

טִפּוֹת עַל מַיִם
בֵּין עֲנָנִים וַאֲגַם
דָּג וְשַׁלְדָּג

שמי הבוקר נראים כאילו מחו מהם את העננים במרושל. תכלת עמומה, בזוקה שכבה לא אחידה של לבן עכור.
אני מבחין בכל זאת בענן קטן. כעבור רגעים אחדים, כשארים שוב את עיני, הוא יעלם.
הפְּנים שלי כמו נענָה, מהדהד את הנוכחות החונקת של השמים. בליל עמום של מחשבות ותחושות שאינו מותיר מרחב פנוי לתת בו צורה.

מִרְוָח בֵּין צִלִּיּוֹת
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נִנְעֶצֶת
בְּעַיִן יָמִין

קוראים לו "מלך קטן". הוא באמת לא מלך גדול במיוחד. בסך הכול פי שלושה מהשמש. עוצמת אורו כמעט פי 300 ממנה. הוא די מסנוור אבל יש מלכים גדולים ומסנוורים ממנו. הוא מסתובב מהר מאוד סביב עצמו, עד שהוא נפחס כמו כדורסל שהתיישבו עליו. אנו רואים בעין רק מלך אחד, אבל יש שם מערכת של ארבעה כוכבים. שניים מהם מקיפים זה את זה פעם באלפיים שנה, כמו שׂר וסגן-שׂר. הצמד המיניסטריאלי מקיף את המלך הקטן פעם ב-120,000 שנה. וככה החיים עוברים.

המלך הקטן בן 50 מיליון שנה. אולי אפילו 100. זה לא הרבה. כל חיפושית יודעת שאבות אבותיה עתיקים בהרבה, שהם ראו את המלך הקטן והוא "רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ" כפי שתיאר את עצמו דוד. פתאום הופיע בשמַים. החיפושיות לא עצרו את נשימתן.  

הוא מוגדר כתת-ענק. כבר לא צעיר. קטן-קטן אבל עיקש, ממשיך לשלוט ממרחקיו, שהם 79 שנות אור. הוא לא ירפה מארמונו ומהשׂר ומהסגן כל כך מהר. אין לו משהו יותר טוב לעשות? זהו, שאין לו. הוא התרגל להיות כוכב.

מי שבן 79 השנה יכול לצאת ולראות במערב כיצד נראָה אור משנת הולדתו. 

אַרְיֵה בַּלַּיְלָה

אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּטָן

מַחְלִיף יָרֵח

סיריל צ'יילדס (ניו זילנד, 1941-2012)

Contemporary Haibun 4 (2003), p. 17

הבוקר אני מוציא את מה שנשאר מהמקרלים המפולפלים מהמקרר ומניח אותם בין פרוסות עבות מרוחות בחמאה של לחם שלשתי בלילה הקודם. יכולתי להריח את הלחם כשהתעוררתי והחלטתי על המקרלים במקלחת. שני כריכים, כל אחד חתוך לשתי חתיכות שעטופות בניילון נצמד ומונחות בהצלבה בתוך קופסת "טאפרוור" מפלסטיק אטום. אני מוחה את שמנוניות המקרלים מאצבעותיי ומוסיף תפוח, אגס וסכין פיקניק מתקפלת, שתי פיסות קטנות של עוגיית פלורנטין, עטופות בניילון נצמד, שתי מגבות נייר מקופלות, והקופסה מתמלאת. אני מניח אותה בתיק האדום ליד תרמוס כחול ישן מלא בקפה נמס וחלב, וארוחת הצהריים שלנו מוכנה.

בעוד חצי שעה ניפגש ליד המשרד שלך באוניברסיטה, נחלוף על פני עצים, מֵעֵבֶר לבית הקברות, אל החניון שמעל לעיר, מעל לנמל ולאוקיינוס. נשוחח קצת על מזג האוויר, על הספינות בנמל, ועל איך עוברים עלינו הימים. כשנסיים, אני אפתח את התיק האדום ואפתח את התרמוס הכחול. את תצחקי ותיקחי את קופסת הפלסטיק ובשקט תגידי, "מה אוכלים היום?". אחרי כמה רגעים תאמרי לי כמה נהנית מהכריכים, תשתי את הקפה שאמזוג לך, ונדבר על דברים שעוד לא קרו.

אוֹר סְתָו מְאֻחָר –

מִפְרָשִׂית כְּחֻלָּה עוֹבֶרֶת

מִמַּחְסָן לְמַחְסָן

דממה של בוקר חורפי אחרי שהגשם פסק לרגע וציפורים החלו לשיר. איך הן מגיבות מיד לאור ולגשם, לכוכב ולעננים. טיפות מניעות את העלים כנחיל חרקים שקופים. אדום–חזה רחוק על גדר רשת ואז פתאום קרוב זוהר כתום ונעלם. נקבת שחרור בוחשת בעלים יבשים ספוגי גשם. טיפות גדולות תלויות על ענפי עץ עירום, נוצצות כפירות זעירים. השמש נעלמת מופיעה נעלמת.

מרזב ממלמל את מי הגג. השעות האלה, שבין הדברים, שעות חסרות תוכן, שבהן אין דבר מלבד הגשם והאזנה לו, לו ולגשם המשני היורד מהעצים, שנעשים לזמן–מה עננים מקומיים, נמוכים.

האלון מנער מִמְטָר רציני. פעמוני הרוח עונים לו בקריאות התפעלות חלושות. מישהו שר מעל לגגון מעל ראשי. מְדַבֵּר, בלי ספק, כמוני, על הגשם.

   אוֹר בֹּקֶר גָּשׁוּם

   אַחֲרֵי אֲדֹם הֶחָזֶה

   רֵיחַ שֶׁל מַיִם

עָנָן וּבְרָקִים

רְגָעִים לִפְנֵי גֶּשֶׁם

לִפְנֵי הַזְּרִיחָה

אחרי הגשם הראשון לח בגן כמו בחממה טרופית. בבוקר, לפני הזריחה, הבזקים הפתיעו בגובה, והיורה בא אחר כך, שוטף את החושך. באוטובוס כל הנוסעים בבגדי קיץ. מזגן בשיא העוצמה. בסנדלים אני יוצא אל שלולית ראשונה.

מוקדם בגן. אין איש. אני רואה דובון יפהפה. כששלחתי את תמונת בן מינו בשנה שעברה לשרון אס, היא כתבה לי שהוא נראה לה כאחשוורוש. לכאן אקרא לו מעתה אחשוורוש מצוי. השם דובון, שקשור ל"צמריריות" הזחל שלו, באמת לא לעניין. האחשוורוש חומק אל סתר שיח קוצני. צעקת שלדג ואז הדינוזאור עצמו. שקערורית על מדרגה שֶמים בה, שעד לפני שעה היו גבוהים כעננים.

פלשתי לתחומן של יתושות הידועות כ"יתושות הנמר האסייתי" שעקיצתן כואבת. מאוחר יותר אני קורא ש"הנמר האסייתי" מהגר ברחבי העולם בתוך צמיגים משומשים המיובאים מדרום מזרח אסיה. מים מצטברים בצמיגים, וביצי היתושים נוסעים למרחקים בתוך גלגלי הגומי.

בדרכי הרחק משם אני רואה פרפר קטן, סָטירית הטבעת, מכסה ומגלה את ה"עין" של כנפיו. הגן מלא בהן היום. היא נוחתת על פיסת צואה, טעות מביכה, ונוסקת מיד. גם האחשוורוש נוחת לרגע על שבלול, מבין שזה לא לעניין, פורש. אני מנסה לדמיין את מגע פיסת הרגע של פרפר בקונכייה. אין בזה שום דבר יוצא דופן זולת ההפתעה של מין בְּשֶׁאֵינוֹ מינו. אבל הרי הכול זה כך. הזבוב שזה עתה נחת עלי, זה לא יותר ולא פחות מוזר.

אני יושב בראש גרם מדרגות. סטיריות הטבעת עולות אלי אך לא מגיעות, כמו מטפסות במדרגות האוויר שמעל למדרגות האבן. שוב ושוב הן עולות לראות מי זה, ואז חומקות לימיני. שם הפתוח.

על המדרגה הנמוכה אחת מהן מותחת את כנפיה בשמש, יושבת על עלה יבש, עד שבן מינה מגיע והם מסתלקים משם כזוג. העלה ואני נותרים מאחור, בשני קצות גרם המדרגות.

שחרור ושני בולבולים (שלושה. ארבעה.) מצד זה של הגדר, בחסות אותו העץ.

לא רחוק ממני מישהי עומדת, מדברת בקול אל הצמחים. בבהלה, כך נדמה לי. בכאב.