סוף

כוסינו עננים לחלוטין. סוף השנה. אדום-חזה הוגה אותיות בודדות. כילד הלומד לכתוב, אוחז בעיפרון באצבעות מעוקלות. קצת שמש יוצאת בבת אחת עם ציוצו. ואז דממת הקור.

סוֹף הַשָּׁנָה

דְּבוֹרֵי דְּבַשׁ לְעֵבֶר

פִּרְחֵי הָרוֹזְמָרִין

שמש אחרונה יורדת מול לחי ימין. ציפור משרקק. אלה אטלנטית. עיגולי גדם שנצבעו כחול מביטים סביב כעיניים של תמנון, מתחת לזרועות הענפים העירומים, השוחות לאט. ציפור קטן אחר על שיח סמוך. בא אל האור וממנו. בלא כל קול. שותף-סוד. ודאי ציפור ידוע ומוכר. איני יודע מהו שמו וגם לא אברר. נוצותיו זקורות מעט, מקנות לו ארשת קיפודית. מבין עירום הענפים עולה הצירוף: ציפור-שלכת.

מֶרְחַק צִפּוֹר

בְּתוֹךְ יָרֹק בָּרוּחַ

נוֹצָה לְבָנָה

בין ארשת המוקיון לארשת הנסיך – תמיד עובר גם עורב סמוך כהערה על נוכחותם – תמיד עצים בולעים אותם אחר כך – תמיד פלא אותה נוצת-רקיע מבליחה כמו מעטפה תכולה המבצבצת מתיק-הצד של הדוור – דוור שבא (ירד) אליך במיוחד: העורבנים.

עַל גֶּדֶר הַגַּן

אֲרוּגָה בְּשַׂק שָׁחֹר

יְרִיעָה שֶׁל אוֹר

אבל אז עוד מבט, וכל האור נפרם ומתפוגג משק היוטה המתוח על הסורגים.

בבת אחת הכול נגמר. כאילו מישהו כיבה הכול.

בִּפנים, בחוץ.