ענבר

אחרי הגשם אין כאן איש. תַּן רץ בין השיחים, מדלג, נגלה ונחבא. שפירית ענקית, צהובה, מתרוצצת באוויר. אם היא צדה חרקים במעופה איני יכול לראות את הטרף הזעיר.

סוּפית מתנקה בַּעֲבִי הסוף. אחרת מלקטת חרקים או טיפות מפני המים. אולי זה זוג.

טיפות רחוקות יותר מופיעות על פני האגם. איני רואה גשם ולכן אפשר לחשוב שהן בוקעות מלמטה, כדגים קטנים שעלו לנשום. הריצוד מהפנט, כמו סרט בהילוך מהיר על לידתם וגוויעתם של כוכבים.

הכול משתקף. מגדלי מגורים, עצים, שמַים. לא אני. אני רחוק מדי, מציץ בכול מאחורי מסתור.

לזמן מה לא קורה דבר. עורב רחוק קורא על סף שמיעה.

פַּרפּוּר עָקוֹד, שלדג שאיפוריו נמחו, ממריא מענף כהה מרוב מים, רוכן באוויר, חומק, מופיע שוב, חוזר לענף, נוצץ למרחוק באור וברטיבות של נוצותיו, כאילו לא הלך ושב, כאילו לא עבר עליו זמן היעדרו, מתחיל מהתחלה, דרוּך, כמו חדש.

השפירית נעצרת קרוב. השמש יוצאת וגון הקש שלה הופך ענברי. היא מנקה את קסדת ראשה שהיא עיניה הגדולות. ביני ובינה קוּר עכביש. כך היא בוודאי רואה אותי, השמש החורפית בפניי, מבעד למארג. מכאן ראשה נראה כמו עין יחידה, חיוורת, פקוחה, חסרת אישון ועפעף.

כנפיה מתייבשות בשמש וברוח. אני מוצא עצמי מביט בכף ידי באור.

עננה זעירה של חמישה-שישה ברחשים נפתחת מעליה. היא ממשיכה להתנקות בשתי רגליה הקדמיות. לא רחוק משם שפירית צהובה אחרת מטילה ביצים לתוך המים ועפה.

השמש נכנסת. הענבר הזוהר של גופה הופך בבת אחת לגון חרדל עמום. השפירית לא זזה, כנפיה שמוטות, ראשה כפוף. תוך רגעים הפכה ממעופפת וירטואוזית לישישה שמוטה. כולה נמשכת מטה, כאילו כוח הכובד מעיק על קצות כנפיה ומושך אותן. מרחק של מטר וכשלוש מאות מיליון שנה מפרידים בינינו.

היא מתכנסת בעצמה עוד, הופכת לעלה שלכת רועד, שׁח ראש, מובס. אני ממתין לה שתחזור לִחיות, לעוף. שתשתחרר מהסיפור שלי, שבּו היא מתקרבת לקיצה.

טיפות רבות חוזרות אל האגם. עדיין לא נראה שום גשם באוויר.

כנפיה זעות מעט, אך אין לדעת אם שריריה הם שהניעו אותן או שמא נשיבת הרוח. הברחשים מיתמרים מעליה כמו חוט עשן מנר שזה עתה כבה.