אודם

יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי. ישבתי וחיכיתי לקול הנקישה בעץ. לפני כמה שנים הייתי מתעורר כל בוקר מקול נקישות חזקות. לא הבנתי מה זה, עד שיום אחד, בעיניים ישֵנות, ראיתי אותו על הגג ממול. הוא הקיש לא בגזע עץ אלא בקופסת פלסטיק כלשהי שהיתה צמודה לאנטנה. הלכתי לבית שממול, חיכיתי שמישהו יפתח את דלת הכניסה, עליתי לגג, טיפסתי על משהו, ועטפתי את הקופסה – גזע שלעולם לא יובקע בידי מקור – בחולצתי. למחרת ראיתי אותו נוקש בעץ ראוי לשמו, קרוב יותר אל מרפסת ביתנו.

עכשיו, על הספסל, עננים ספגו קצת את האור ואפשר היה לראות את צורתו הברורה, את אחיזתו המקבילה לעץ. אבל הוא לא נקש. הענף היה דק מדי לנקישה, גבוה על העץ. תחת זאת תחב את מקורו בתוך גופו-שלו וניקה את נוצותיו, מסרב לתפקיד המצופה ממנו מצדי, תפקיד ששמו כאילו מחייב אותו לבצע עבורנו. ברגע זה הוא לא היה "נקר", אלא ציפור על עץ. בתוך עצמו ניקר, ושום קול לא עלה מזה. קול של מקור מחטט בנוצות, ממרחק כזה, חלש כמו קול הכוכבים הכי רחוקים.

רגע לאחר מכן הוא קרא קריאה קצרה וכבר היה באוויר, טס לכיוון הפקולטה למשפטים, עף מעל ראשי. כשהוא פרש כנפיים נגלה הכתם האדום של בטנו לעיני. הרף עין של אודם על רקע השמַים. קצה מכחול נוגע באישון המורם. הייתי קם ורץ אחריו, מנסה אפילו לעוף, אבל עד שחשבתי את זה הוא כבר נגוז. הכתם האדום כמו נשאר לעוד רגע אחריו, כמו נוצה מרחפת מאחורי ציפור מהירה. אפילו הייתי ציפור לא הייתי משיגו. עד שאקפל את פנקסי המגושם הוא יהיה כבר כל כך הָלְאָה. ישבתי וחיכיתי לשובו.

בְּטֶרֶם אָבִיב

מוּל אוּלָם הַקּוֹנְצֶרְטִים

עֵץ שֶׁהַנַּקָּר