המכתב והבז

מִכְתָּב סָגוּר –

בַּז-מָצוּי דּוֹאֶה

בַּמֶּרְחָק

(קרוליין גורליי, מאנגלית: ד"ב)

*

המבט ממוקד במכתב, מעטפה סגורה, ואז, בבת אחת, פתיחה נרחבת: בז מצוי ברקיע, מרחף. המבט נפתח אל הבז ואל כל מה שסביבו. אפשר לדמיין את המשוררת אוחזת במכתב – אם כי היא מתארת מכתב ללא איש או אישה, ומעבירה בכך את המוקד מהדמות שיש שם ורואה את הבז אל המכתב עצמו ואל מה שאצור בו. מי שירצה להבין את רוח ההייקו יהרהר בכך שאין כל דמות שנזכרת בשיר, שהרקע שלו הוא אולי מה שמכונה "רומנטי". המתכתבים אינם נראים, ממש כפי שהמשוררת והקוראים אינם נראים. הם קיימים בשולי השיר, פערים שיש להשלים.

האישה האוחזת במכתב ומביטה בבז נמצאת במרחק כלשהו ממנו. הבז עצמו מרחף מעל לטרף שגילה או שהוא תר אחריו – זוחל או מכרסם קטן. נניח, עכבר. השיר פותח מעין משולש גדול – מכתב, בז, עכבר. החיבור בין שתי תמונות ההייקו נועז: עולם הציפור המשחרת לטרף ועולם התקשורת האנושית. הזיקה בין הבז והעכבר היא זיקה של טורף ונטרף, ואם אפשר להשליך את המונחים הבובריאניים על המצב המתואר הרי שהעכבר הוא אובייקט, "לז", מזון עבור העוף הדורס. כאמור, השיר פותח מרווח אנכי מרחבי, אך לא פחות משיר שעניינו יחסים במרחב זהו שיר על רגע בזמן. רגע ההייקו של השיר הזה הוא רגע של מוחשיות דרוכה של זמן, במרווח הרגעי שבין ריחוף לעיטה וניסיון-קטילה. את הציר הזה השיר "מחכך" בציר אחר, אופקי, של תקשורת בין מכתבים שמבוססת על פעם במרחב בין המתכתבים ועל פער בזמן בין משלוח לקריאה, ובין קריאה לתשובה אפשרית. מרשים מאוד איך שיר בן מילים ספורות פותח מרחבים – כי מי יודע מאיזה מרחק שוגר המכתב הזה.

מי ששיגר את המכתב אינו יודע זאת, אבל בז מצוי בשדה רחוק קשור אליו עכשיו, מקביל לו, מגלם אותו, מסביר אותו לנמענת של המכתב. יש כאן, בד בבד, שני "רגע לפני": של הבז ביחס לטרפו, של המשוררת ביחס למעטפה.

אל המשוררת הגיע מכתב שלא נפתח (unopened), ואולי גם לא ייפתח. המרווח שבין הבז והעכבר דומה למרווח בין המשוררת האוחזת במכתב ובין מי ששלח את המכתב. השיר תופס כי אדם שמחכה למכתב יכול להיות דומה לעכבר שמחכה לטופרי הבז. פתיחת המכתב, רגע הפורקן של המתח, יכולה להביא לכאב מפלח. למכתב עשויים להיות טופרים. ואולי המכתב לא ייפתח, והבז לא ימצא דבר לאכול. יחס ההצלחה של בזים מצויים הוא 10%, כלומר בכל עשרה ניסיונות יצליחו לצוד רק פעם אחת. המתח שבאי-הוודאות הזאת עובר בשיר מהעכבר והבז אל נמענת המכתב.

השיר פותח מתח של "לקראת" ומותיר גם את הקוראים, אם להשתמש בביטוי הולם כאן, "תלויים באוויר". השיר יוצר אצל הקורא בדיוק תערובת משני האימז'ים שלו: תחושת ריחוף באוויר מצד אחד, וציפייה למסר, למכתב, שהשיר כמעט לא פותח. השיר לא מראה את תוכן המכתב אלא את אפשרות הפתיחה, שהיא גם אפשרות של הישארות המכתב/השיר סגור. יחסי שולח/ת המכתב-משוררת (שהמכתב "מחזיק" ומגלם) יכולים להיות יחסי אני-את/ה ויחסי אני-לז; הכול תלוי בשאלות האם המכתב ייפתח וייקרא, מה כתוב בו, איך מה שכתוב בו יובן, האם המסר ייענה, איך ייענה ואיך יובן. הרבה סימני שאלה, ואף אחד מהם לא כתוב במפורש: כולם טמונים במילה "מכתב".

כל מערכת היחסים האנושית בשיר, כך דומה, תלויה על בלימה כבז מעל שדה; הסף הוא בעובי של נייר המעטפה, בעובי של האוויר שבין רגלי הבז הצהובות ומה שרוחש שם למטה – עניין של חיים ומוות ממש לטורף ולנטרף, עניין של חיים ומוות אולי גם למתכתבים.

בשירה של קרוליין גורליי, גורל העכבר בשדה וגורלה-שלה אחוזים זה בזה, ולכל הפחות משתקפים זה בזה. אם יחטיא הבז, האם יהיה זה סימן בעבורה? אבל סימן למה? בעת העתיקה נהגה תורת הניחוש באמצעות ציפורים, שכונתה בלטינית אָוּגוּרְיָה. אך דומה שכללי הניחוש אינם ידועים כאן. אם יעלה הבז וטרף בין ציפורניו, האם עליה לפתוח את המכתב? האם היא מגולמת בבז – או שמא בטרפו הנעלם? כך או אחרת, מכוח הציפייה למכתב, או מכוח החשש מהמכתב, הופכת הזיקה בין המשוררת, הבז העכבר, שאין לדעת אם נמצא שם בכלל – לזיקה נדירה של שותפות גורל.