עוד לא סוף הסמסטר, אבל קוּרס אחד הגיע לסיומו בגלל איזה עניין טכני. אני יוצא מהכיתה אחרי כיבוי המחשב, האורות והמזגן. זה בסך הכול קוּרס, עוד קורס שנגמר. ובכל פעם זה מכה בי מחדש, ההלם שבסוף-דבר, לא משנה מה, עצם העמידה מול דבר שהיה, נכנס לאיזה תלם, ונגמר. כבר כמעט עשרים שנה, בכל סמסטר ארבעה קורסים. עומדים שעות ומדברים, ומי יודע מה אומרים ומה נרשם ומה ייזכר. פתאום התחושה החזקה שדבר לא ייזכר, שכבר הכול נשכח, ושראוי שיישכח. אני לא מצליח להביא את עצמי ללכת לאוטובוס. אני קונה חטיף במכונה והמכונה מודה לי: "תודה שקנית אצלנו". עושה סיבוב ויושב על ספסל ליד בניין המוזיקה. מלֵא ציפורים האוויר. עורב רודף עורב. לרגע הפניתי את הראש לצרחה שלא הכרתי. טורקיז נפרש בצעקה, כמו צבע המקדים את הגוף. הוא נוחת על פינת הבניין מעל לזרקור, לא זע. אני מוציא את הפנקס מן התיק וזהו, הוא נעלם. הפנקס הוא הטעות. לפתע כל הציפורים נגוזו מהמדשאה, כאילו מחלקים מתנת חינם במקום אחר. עורב אחד הולך וממקומי נדמה שהוא הולך לאחוריו. זה לא יכול להיות. אני מייחל לשיבת הדרורים. אני מייחל ולוּ לנקר אחד. ישנם סיסים גם, גבוהים מאוד ואמיתיים מאוד. ולפתע שוב, כאילו יקיצה, דוכיפת מוקפת דרורים. נוצות בראש. החטיף נפל. אני מרסק אותו לפירורים בסוליית הנעל. הוא לא חוזר.
רָחוֹק מִמַּיִם –
שַׁלְדָּג בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה
מֵעַל הַדְּרוֹרִים
ירח חסר: הייקו בעברית 
רציתי להגיד ש..השלדג כבר מזמן ויתר על סביבות המים בהם היה חי ועבר להתגורר מעל משטחים ירוקים בהם הוא יכול למצוא את מזונו..אבל את זה אתה בטח יודע ואז נשאר לי לחשוב כי יכול להיות שהשלדג מתגעגע לסביבות המים.
אהבתיאהבתי
נהדר! תודה
אהבתיאהבתי