קטגוריה: על הייקו

קִמְטֵי הַתְּמוּנָה

מְקָרְבִים אֶת פְּנֵיהֶם

אַף יוֹתֵר

השיר הזה, שאיני יודע מי כתב אותו ופורסם בספר "קֹמֶץ" פשוט מאוד. אבל מה מתואר כאן? בתחילה הבנתי כך: השיר מתאר תצלום מקומט של שני ראשים (או יותר). העובדה שיש קיפולים בתצלום גורמת לפני המצולמים בה להתקרב זה לזה. זו התקרבות על ציר רוחבי.

(ואפשר לשאול: הקימוט, מה גרם לו? הזנחה? "הזמן"? מישהו מעך את זה בכעס פעם אבל לא זרק לפח? ומה היחס בין המשורר והמצולמים?)

אבל אפשר גם לקרוא כך: זה שיר על תמונה מקומטת שאיננו יודעים מה מצולם בה. המילה "מקרבים" מתייחסת לאנשים שצופים בה. כאילו נכתב: קמטי התמונה. [המתבוננים בתצלום] מקרבים את פניהם אל הנייר המודפס. זו התקרבות פנימה. ואפשר גם: בגלל התמונה וקמטי התמונה המתבוננים בה מקרבים את פניהם זה לזה.

מה שיפה כל כך בשיר הזה הוא שההתקרבות נולדת מקימוט. בניגוד לתעשיית הפרסומת שאנו מוצפים בה, שאמורה לקרב אותנו אל תמונות בגלל שהן חלקות, נוצצות, זוהרות. למען האמת, כפי שהראה לפני כחצי מאה ג'ון ברג'ר, שהלך לעולמו לפני כמה ימים בגיל 90, הן מרחיקות אותנו בהיותן פועלות על רצון לעורר קנאה במצולמים. רכישת המוצר אמורה "לפצות" על הקנאה כי אם יהיה לך המוצר יקנאו אחרים גם בך.

את השיר אפשר גם לקרוא כאילו אמר: הקמטים " מזקינים" אותם ומקרבים את פניהם אֵלַי, הכותב, אף יותר.

היפה בשיר הוא שכל הקריאות האלה דומות, ויכולות גם להתקיים בעת ובעונה אחת. גם המצולמים מתקרבים זה לזה על מישור התמונה, וגם המתבוננים בתמונה מתקרבים אל התצלום, גם המשורר מתקרב. והשיר אומר "אף" – כלומר, מדובר על קִרבה וקִרבה יתרה. זה היה קרוב מלכתחילה.

אולי זה העניין בהייקו? לקרב את הקרוב אף יותר?

חלק מהשיר (כמו בהייקו) לא כתוב על הדף. כי מי שהשיר מדבר אליו (המילים המובאות כאן הן ביטוי לכך שהשיר מדבר אלי) מתקרב אל "התמונה" ואל "פניהם" גם בלי לראות מה מצולם ובלי לראות מי מתבונן בתצלום. והרי זה ככה תמיד בקריאה: אנו מתקרבים אל דמות ברומן או אל קול בשיר מבלי לראותה. אני מרגיש קרוב אל התמונה הזאת ואל "פניהם" הגם שלא פגשתים ואיני יודע עליהם דבר. מלבד מה שהשיר אומר: פָּנים, קמטים, תמונה.

בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש של ליאת קפלן, "כאן בתוך כאן" (הוצאת עולם חדש), הַמְּלֻוֶּה בתצלומיו של אדם סולד, שהם עניין לרשימה אחרת. הספר כולו הייקו, זולת שיר ארוך אחד בסופו. אולי אפשר להתחיל מעטיפת הספר. במבט ראשון זה אוסף יפה של נוצות מפוזרות. אבל ציפורים מגיעות למצב כזה בסוף חייהן. למשל, אחרי שציפור טרף מורטת אותן לפני אכילתן. לא שאלתי את המשוררת על ההקשר של התצלום, אבל אני רואה בו שילוב של שתי נימות – עדינות הנוצה, כאב המריטה. אולי זה המקום להעיר – אני ערכתי את הספר, אבל כפי שקורה תמיד רק עכשיו, אחרי שהוא יצא, אני יכול לקרוא אותו כקורא. זה מעבר מוזר מאוד, שלא זה המקום להרחיב עליו. אולי הוא דומה להבדל בין האופן שבו מאמן כדורסל רואה משחק, ובין אותו מאמן כדורסל שיורחק מהמגרש וייאלץ לעלות מהקווים ומהדרמה של המעורבות אל היציע ומשם ליהנות מהמשחק.

ובכן, מהיציע אעיר רק על שיר אחד, הראשון. אבל הדברים שאפשר לומר ביחס אליו נכונים לעוד שירים בספר.

גֶּשֶׁם עַל מִרְפֶּסֶת

לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ

כּוֹס הַקָּפֶה רֵיקָה

התמונה פשוטה מאוד. בראש ובראשונה השיר פותח את הספר בהצעה לעצירה. ישיבת האישה שם היא ישיבה שקשה לשלב בתוכה ספר או מחברת (קריאה או כתיבה). קשה לראות שם ספר או מחברת כי השיר מזכיר את הכוס, ושותק ביחס למה שיש שם עוד, אולי. אם כך, השיר הראשון יוצר מעין תמונת ראי הפוכה ביחס לכל קורא או קוראת: אפשר ממש לחוש בזה אם תשבו בגשם – שיבוא, בקרוב – ותשעינו את לחייכם על ידכם כשהשיר הזה מולכם. השיר, במילים אחרות, הוא שיר ראשון שכבר יודע: ביד הקורא יש משהו שבידי כבר אין. אצלי כבר רֵיק.

השורה הראשונה והשלישית דומות יותר משנדמה. שתיהן עוסקות בנוזלים ניגרים ובכלי אגירה. כלי המרפסת השטוח שאינו ערוך לאגירה והכוס שלאגירה נועדה, אך הנה, התרוקנה, כאחותה, המרפסת. הגשם יורד על המרפסת ומן הסתם ברובו מתנקז ממנה. הקפה ניגר מהכוס – אל הגוף או אל הכיור. השיר מעורר שפע אבל עתידו התרוקנות.

ושם, בין ההתמלאות של הגשם אל הכלי הפתוח של המרפסת ובין ההתרוקנות, שכבר תמה, של הכוס, יושבת מישהי. אולי המשוררת. השיר יוצר מין מכונה כזאת: מצד אחד שלה נכנסים מֵי גשמים, ומצד שני שלה יוצא קפה. יש טרנספורמציה (לא פיזיקלית, לא סיבה ותוצאה) של גשם קריר למשקה חם. הגשם והקפה הם גם חיבור של שתי איכויות של זמן: הגשם המחזורי, פעם בשנה, מול כוס הקפה היומיומית. הגשם הגדול מול כוס אחת. הגשם שחלקו מתבזבז על המרפסת, הקפה שנשפך אולי. או שנשתָה. הגשם שיביא צמיחה בעולם שמעבר למרפסת; הקפה שאולי עוד מעורר ואולי כבר פגה השפעתו מזמן. היחסים ביניהם לא סגורים. העניין הוא שיש יחסים. שיחה.

ובאמצע, בין מים למים, ממש כמו אי – יושבת "היא". "לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ". כמה זה מוזר, שני המפּיקים האלה הרומזים לשייכות. הלחי שלה ביד שלה. והרי זה לא כמו המשפט "המכונית שלה בחנייה שלה". כאן זה יותר כמו "היא בתוך עצמה", או "מים בתוך מים" (או ל"כאן בתוך כאן" של כותרת הספר). התנועה ב"אי" היא מעגלית, והזמן הוא הווה מתמשך. אבל כאן מתברר – וזה יפה כל כך – שהיד המחזיקה את הלחי מתנהגת כמו הגשם והקפה: אלו שני אברים שונים, שבאים במגע. נכון שהגשם של השיר הזה לא הוכן הקפה של השיר, אבל הקפה הוכן ממים, שהם "קרובי המשפחה" של הגשם על המרפסת. השיר, שאולי עוסק ברגע ארוך של שתיקה ואפילו אלם, הוא התך המחבר בין הפְּנים והחוץ. היד מחזיקה את הלחי אולי בלא דיבור, אך הכוס והגשם כבר שקועים בשיחה. ועוד מעט היא תראה את זה.

ד"ב

חלק מהתגובות על "יותר חלונות מבית" של גארי הותם, גם כשהיו מחממות לב, הביאו אותי לתחושה שאני מבין מה הקושי בהייקו לקורא הפרוזה ולעתים גם לקורא השירה ה"סטנדרטית". אם לומר זאת בשורה אחת, זהו הקושי לקרוא בין השורות. "לקרוא בין השורות" נשמעת כקלישאה, אבל בהייקו הקריאה בין השורות היא עניין מאוד מעשי ושגרתי ולא מטפורה ל"הבנה של כוונה נסתרת". העניין אינו בכוונות נסתרות, אלא בהקשר ובעוד פרטי עולם שלא נאמרו. אין הכרח לחפש מה שיש בין השורות ואפשר להניח להייקו לפעול באופן רגעי ולתת לו לפוג, וזה בסדר. אבל אם רוצים לשהות בו עוד, זה מה שהוא יכול לאפשר.

אפשר להסביר את זה בעזרת הציור הזה של קלוד מונה, התלוי במוזיאון תל אביב לאמנות.

כותרת הציור, וגם הנוכחות הפשוטה שלו, עוסקת בשלושה עצים. קריאה רגילה, גם קריאה של שירה "רגילה", מבקשת את מה שנראה מובן מאליו – להתמקד בעיקר, במה שֶיש. העיקר כאן הוא שלושה עצי צפצפה גדולים. כל השאר – רקע שלכאורה אפשר להתעלם ממנו, והוא רק ממלא את המרווחים.

מה שהייקו מבקש, ובמובן זה ציורו של מונה הוא הייקו, הוא לראות את העצים אבל גם לראות בין העצים. כותרת הציור, הנושא שלו, שלושת העצים – חשובים. אבל הם לא כל התמונה. נדרש כאן ריכוז של המבט – ואז הרפייתו. זה מתבטא ממש בפעולת העיניים. אם תדמיינו את העיניים המתמקדות ואז עוזבות, ותחשבו על המחשבה כפועלת כך, תבינו איך אפשר לקרוא הייקו, וגם יצירות אחרות שיש בהן מרוּח ההייקו.

שלושת העצים הם גם שלושה גיבורים של הציור, אבל גם אמצעי לפתיחת הרווח שביניהם ובין צדי הבד. מבעד לעצים רואים עוד עצים. ועוד מרווחים. פתאום עולה שאלת תם, וזהו מהרגעים שקריאת הייקו מחפשת: מי אמר ששלושת העצים שבכותרת הם שלושת העצים שבחזית? אולי אלו שלושת העצים שבין העץ השמאלי והעץ השני משמאל? ואולי שלושת העצים שנמצאים עוד מישור אחד רחוק יותר, אחד בשמאל, כתם ירוק גדול, ושני כתמים ירוקים קטנים יותר לצדו? ברור שמונה התכוון לשלושה בחזית, אבל ברור גם שהוא רוצה לאפשר לנו לראות שיש עוד, שגם הרקע חשוב. והרי אם מונה היה הולך קצת הלאה היו העצים הגדולים הופכים לרקע.

הציור מראה עוד דברים. מי שיביט בעצים כמשהו שרואים את כולו יפספס. "בין השורות" משמעו כאן גם מתחת לאדמה, מעל לקצה הצמרת, בשיחה שבין העלווה שעל הגזעים, כמעין ריצ'רץ' שאין לסוגרו. נקודות המגע בין העצים, האדמה והשמַים אינן סוף העצים. האור נספג בעצים, כמו המינרלים והמים שמתחת. העצים הם לגמרי חלק מהאדמה, מהמים ומהשמַים ולכן הציור הזה הוא לא על עצים אלא על האורגניזם אֲדָמָעֵצימַיִםשָמַים. מונה רומז לזה בכך שהוא חותך את העצים בראשם וממזג אותם בשורשיהם עם האדמה. הם הופכים להצבעה הלאה, לתהליך, ולא לאובייקט שנתוּן כל-כולו למבט. ואם אנו נתונים להשפעה המכשפת על הרקע הסגול-אפור, הרי שגם העצים נמצאים בתוך זה וקולטים את זה. אנו במבט ובנשימה, העצים בפוטוסינתזה וביניקת שורשים. יש רווח גם בין האדם והעץ, אבל מונה מצליח לאפוף את שניהם באוויר אחד. במילה הארוכה שציינתי קודם אפשר לכלול גם את המילה "אדם" ברישא.

ככה עובדות שלוש שורות של הייקו: השורות נמצאות שם כשלושה עצים והן חשובות. כמו שלושת העצים. אבל מי שישכח מה שיש שם עוד, מה שהיה שם לפני ויהיה שם אחרי, מה שהשיר לא אמר אבל בלי ספק הוא חלק ממנו (ואין צורך ב"פרשנות" כדי לטעון שעץ קשור לאור. זאת המציאות הפשוטה) יראה רק חלק קטן. כל מה שצריך לזכור הוא, שהמילים בשיר לא אומרות הכול. כל מה שצריך לשאול מול הייקו זה בעצם: מה יש כאן עוד, שלא מצא ביטוי במילים המודפסות? מה הוא רצה (היא רצתה) לומר עוד, אך לא כתב/ה?

כדי לשאול את השאלה הזאת, אנו זקוקים לאיזה עוגן מילולי. ההייקו הוא העוגן זה. אבל העוגן מחובר לספינה, והיא – לים. וכו'.

*

בהזדמנות זאת נזכיר שני אירועים קרובים: ביום רביעי, 28.9 ב-20:00 ב"מילתא" ברחובות על ספרו של גארי הותם, ולמחרת ב-29.9 ב-19:00 ב"סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב, על הספר הנ"ל ועל "אלה כרגע חיי". הכניסה חופשית.

למה הייקו? מי צריך את זה כאן והיום? שאלות כאלה נשאלות מאז יצא "יותר חלונות מבית" של גארי הותם. אלו שאלות טובות. הצורך בדבר חדש (לרוב הקוראים) אינו מובן מאליו. אנסה להסביר בקצרה מה מציע הייקו, שנדמה לי שאנשים רבים יכולים לקבל. ואין צריך להיות "קורא שירה" כדי לקבל את זה. שירה היא למעטים. ההייקו פתוח לכל קורא.

כדי לענות לשאלה "מדוע הייקו" כדאי לומר, בקצרה, ומבלי להתיימר להציע רשימה ממצה, מהן התכונות המובהקות של הז'אנר הזה. הייתי מציע את שמונה הנקודות הבאות:

1. טבע. הייקו נוטה להרגיש בנוח בטבע (אם כי יש הייקו של בית ועיר). הוא כולל את הטבע האנושי כחלק של הטבע. הטבע שהייקו פונה אליו אינו מן הסוג הרומנטי הנשגב. זה יכול להיות גם עץ בחצר.
2. זמן. הייקו קשוב מאוד לזמן בשני מובנים: עונות השנה (כידוע הוא מכיל באופן מסורתי "מילת עונה"), אבל גם לזמן הרגעי של התרחשויות חולפות בחיים. הרגע מתרחש בעונה מסוימת; הוא רגע של קיץ אבל הוא קרה ממש עכשיו.
3. תשומת לב. כדי להבחין בזמן החולף, יש להאט. כדי להבחין בתנודת כנף של ציפור בקיץ יש להיות פחות בתנועה מהכנף, בעיקר תנועה במובן המחשבתי.
4. זיקה. עניינו העיקרי של הייקו הוא זיקות. בין דבר לדבר בעולם – לרבות בין הכותב לדבר. הייקו הוא ביטוי של חיבור בין אדם ל-.
5. מסורת. כל הייקו הוא שונה, אבל חלק ממסורת ארוכה. משוררים שונים מותחים את גבולות המסורת בעוצמות שונות, אבל כל כותב הייקו יודע שניסיון להתחכם מדי לרוח הז'אנר יפרק אותו מיד וייצור משהו אחר. אי אפשר להכין סלט אבוקדו בלי אבוקדו. בניגוד למשורר מערבי, שבכל שיר ממציא את כללי המשחק מחדש, כאן יש מסגרת נוכחת, שאינה רק צורנית אלא גם תוכנית.
6. שמַים. הייקו מרבה להביט בשמַים. בעיקר בירח, אבל לא רק בו. זהו מבט הרחק, מבט באור, מבט בלילה, מבט ביצורי הלילה, באנשים בין עבודה לשינה.
7. בעלי חיים. ישנם מאות רבות של הייקו שעניינים בעלי חיים. זה מאפיין שקשור כמובן ל"טבע" (1 לעיל), אבל בעלי החיים בהייקו אינם חלק מתמונת טבע אלא קרובים יותר לדיוקן, כלומר בעלי החיים הם במקרים רבים אישיות, ולא רק חלק מהנוף.
8. דממה. גם מי שכותב הייקו ביותר מ-17 הברות לא ירחיב מאוד את ההיקף. אני חושב שבעברית נוצרה תחושה ברורה של אורך סביר להייקו, ומעטים ההייקו בעברית שיש בהם יותר משמונה מילים. מילים "חזקות" לא ייכנסו. אין רטוריקה, ואפקטים של מצלול וחרוז הם נדירים בהייקו העברי. הייקו לא יודע ולא רוצה להרעיש.

אלו רק מחשבות ראשונות, ואני מניח שאפשר לשכלל את הרשימה ולהוסיף לה. מה שברצוני לומר הוא, שכל מאפייני ההייקו שמניתי הם בבחינת חוסר לרוב מי שחי כאן בישראל וגם במקומות אחרים בעולם במאה ה-21. ולכן להיות עם הייקו משמעו לקבל אל חיינו הצעות ורגעים של מילוי החוסר הזה. לא אאריך, ואלך לפי הסדר:

1. טבע. רובנו מנותקים מהטבע. בערים בוודאי, אבל גם בגליל ובנגב מקומות שהם טבע לא מיושב ומעובד הופכים לנדירים יותר ויותר. היופי הטבעי הולך ונכחד. מקומות שהיו פתוחים נחסמים פתאום בחומה; הר שהיה מיוער ננגס בשיני דחפור ומיושר לקראת הרחבת בניה. ההייקו מזכיר לנו עד כמה הטבע הוא בנפשנו. "הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה – / הַמַּיִם בָּאוֹקְיָנוֹס / לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי כָּאן" (גארי הותם, יותר חלונות מבית. גם השירים בהמשך מתוך ספר זה).
2. זמן. העונות אף הן נדחקות הצידה. הקיץ מבוטל בעזרת מזגנים. החורף – בעזרת מטריות וגגות. הרגעים החולפים מבוטלים מכוח "הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת" (ירמיהו כב, יז). ההייקו מזכיר שיש זמן. כלומר, שהזמן ישנו, ולא חייבים להתעלם ממנו כל הזמן.
3. תשומת לב. קל לראות ברחוב שהמוני אנשים רוצים להיות מחוברים כמה שיותר זמן לטלפונים שלהם. אפשר לאטום את חלונות האוטובוסים כי כבר לא מביטים מבעד להם. ההייקו מזכיר לנו שיש מה לראות בעולם – שיש עולם! "אוֹר שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִי / לְיַד מַשָּׁאִית מְקֻלְקֶּלֶת / הַנַּהָג יוֹשֵׁב בַּדֶּשֶׁא". כמה נרוויח אם תתקלקל לפעמים המכונית שלנו ונוכל לחכות קצת לגרר. שלא לדבר על חסד הפסקות חשמל וקריסת האינטרנט.
4. זיקה. חוסר תשומת הלב משכיח את הקשר בין הדברים. זה ניכר גם ברמה הפוליטית שמאפשרת לנו לשכוח את המרחבים הסמוכים כל כך. "חוֹל עַל חוֹל – / הַגַּל הָרִאשׁוֹן מַגִּיעַ / לְטִירַת הַיֶּלֶד". אבל טירת הילד נבנתה מחול שהייתה בו כבר קצת לחלוחית. כלומר היה כבר גל קודם. הגל ההורס חובר אל גל קודם, שהגיע אל החול. וגובה את החול אל הים. הופך את הטירה לחוף. המים והחול ביחד. בתהליך עתיק. הילד חלק מהתהליך הזה. הבית שהוא גר בו. כל מה שהוא יבנה אי פעם.
5. מסורת. התנערנו מכל המסורות, אבל האם יצרנו מסורת חליפית איתנה? האם חוסר מסורת היא קרקע טובה, בכל תנאי, ליצירה? ודאי לא לכולם. ראו מה קרה למוזיקה הגדולה, הקלסית, משנפסקה.
6. שמַים. מלבד כמה חובבי אסטרונומיה, מי יצפה במטר המטאוריטים בלילות הקרובים? איזה אוצר נמצא שם מעלינו, וכמה מיהרנו לוותר עליו כמו על גרוטאות. ההייקו מזכיר שהירח הוא דבר מדהים לא פחות מדיסנילנד או קרקס סיני.
7. בעלי חיים. רוב בעלי החיים המקיפים אותנו הם מוצרים מתים. רובנו רואים יותר תרנגולות קפואות מחיות, יותר פרות מבותרות מפרות גועות. אנו רואים את החיות "דרך הכוונת". עָש הוא "מזיק" שיש להדביר ובזה מתחיל ונגמר העניין בו. זוהי כריתה גדולה בחיי האדם. אלפי שנים חיו בני האדם עם החיות. "חֹם שֶׁל זְרִיחָה / מִשְׁקָלוֹ הַמֵּת / שֶׁל הָעָשׁ".
8. דממה. דיסקוס מאתר שיפוצים. "קונגו" שובר קירות. מסיבות. אזעקות. מוזיקה בבתי קפה. צפירות של קטנועים. דיבורים בקול בסלולרי. טלוויזיות פתוחות. ויכוחים ברדיו. טרטור מזגנים. ההייקו מציע הקשבה לשקט: "לְיַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ – / הַחֵלֶק מֵהָאוֹקְיָנוֹס / שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ". במסעדות מול חוף הים בתל אביב אי אפשר לשמוע את הים בגלל המוזיקה! ההייקו עצמו הוא חלון הפתוח אל העולם, "האוקיינוס". הוא מאפשר לשמוע משהו. לא את הכול. אבל יש "מאחורי" החלק שאפשר לשמוע עוד רחש מים. ואפשר לנחש אותו. לחשוב עליו. וגם לדעת שהחלק שאי אפשר לשמוע אולי דומה למדי לחלק שאפשר לשמוע. כך שהחלק שאפשר לשמוע הוא מספיק בהחלט.

"ההבדל החשוב [בין שירה מערבית להייקו] נעוץ בעובדה שהמשורר המערבי נוטה להוסיף, ואילו משורר ההייקו  מחסיר, או מוטב לומר: ממצה. המשורר המערבי מדבר על אודות ההתנסות, בעוד שמשורר ההייקו מעניק לנו את ההתנסות עצמה. המשורר המערבי  מותיר מסמך מילולי ארוך שבו ההתנסות המקורית ותגובתו לה סבוכות זו בזו; ההתנסות כבר "עוכלה מראש" בעבור הקורא, שיכול, בתורו, להגיב לתגובת המשורר: "אנו רוחשים כבוד לא לנושא, אלא לכוחו היצירתי של האמן, שהודות לו הוא יכול להוסיף לנושא מעצמו; ולמעשה, ליכולתו להסתדר לגמרי בלי נושאים חיצוניים" (עזרא פאונד). בהייקו, לעומת זאת, המשורר רק מעניק לנו את הנסיבות שעוררו את תגובתו, לא את תגובתו עצמה, והקורא חייב לספק את תגובתו שלו, על בסיס משאביו הפואטיים".

להמשיך לקרוא ההבדל

נכתב אגב רכיבה

הַהִיבִּיסְקוּס בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ –
סוּסִי אוֹכֵל אוֹתוֹ

(באשו, 1684)

קשה לתפוס מדוע שיר כל כך חסר ייחוד נעשה כה מפורסם. הקהל הרחב, כך נדמה לי, נוטה להעריך יתר על המידה שירה דידקטית וכך כנראה ארע גם במקרה הזה. הדבר נראה סביר במיוחד לאור העובדה שזהו ההוקו האלגורי הראשון שהיו לו השתמעויות דידקטיות. בקיצור, מדובר בשירה מן הזן הנחות ביותר.

(שיקי, 1867-1902)

(תורגם מכאן, עמ' 106)

1

"אולם בשבילנו, גדולה מכל הפלפולים והחידות שבקצה ההוויה היא הממשות שבמרכזה של שעת חולין עלי אדמות, עם קרן השמש על ענף השקמה, ועם תחושה כלשהי של האתה הנצחי".

2

"לאדם שעומד פנים אל פנים עם עליון, מואר העולם בפעם הראשונה באור הנצח, הוא נוכח מולו נוכחות מלאה, והוא מסוגל לומר 'אתה' לקיום האמיתי של כל היצורים".

3

"שום דבר, שום דבר אינו יכול להיות עוד חסר משמעות".

4

"המשמעות אינה של 'חיים אחרים', אלא של חיינו אלו. אינה 'מֵעבר' אלא בעולם שלנו, והיא רוצה את אישורה בחיים האלה, בעולם הזה… כאן הנצח: ההתגלות של נוכחות כאן ועכשיו".

מרטין בובר, "אני ואתה", מגרמנית אהרון פלשמן, מוסד ביאליק, 2013 [1923].