קטגוריה: מקור

פָּנָס רְחוֹב

עֲלֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס

מִתַּחַת לָעֵץ שֶׁלָּהֶם

בַּכְּנִיסָה לַמָּלוֹן
עוֹמְדִים בַּשְּׁתִיקָה
פִּרְחֵי הַפְּלַסְטִיק
–

יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל אֲבִיב

מַקָּק דָּרוּס

עַל פַּס הַפְרָדָה לָבָן

אנו שמחים מאד להזמין אתכם/ן לערב שירת-הייקו עברי עם משוררי ומייסדי הוצאת ירח חסר.
הערב יתקיים מחר, ה-23 במרץ, ב"אנזו-בית קטן לתרבות בכפר ורבורג".
במהלך הערב נקרא שירים רבים, נדבר אודות מקורות מסורת ההייקו וכן על אודות הופעתו כצורת שירה חיה בשפה העברית.

שמות המשתתפים (לפי סדר א"ב):
איתן בולוקן
דרור בורשטיין
אלכס בן-ארי

במהלך הערב ניתן יהיה לרכוש את הכותר החדש של ההוצאה: "קמץ: הייקו בעברית 2015-2016".
מועד: יום חמישי 23.03 בשעה 19:00.
להזמנת כרטיסים לחצו כאן.

*

בְּצַד כְּבִישׁ    עוֹרֵב

מְנַקֵּר פִּסּוֹת קְטַנּוֹת

מִקִּרְבֵי עוֹרֵב

בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. אני מרגיש פתאום את העיניים זזות, כאילו רתומות אליהם. נדמה לי ששמעתי, שדבורה מייצרת בכל ימי חייה בערך כפית וחצי דבש.

יושבים סביב הבריכה. היא עכורה לגמרי. רק כמה פרחים לבנים מרחפים בה, ממשיים לא יותר מהשתקפות ענפי העץ מלמעלה. ואז רוכן איש הגן ואוסף כוס מים אל צנצנת. המים רוחשים חיים. אני מקרב את עינַי. חמישה-שישה יצורים, שנראים דומים לפרוקי רגליים שוכני מים פרהיסטוריים. ואכן זהו תריסן, כמדומני המין המכונה "תריסן מגושם". המין הוא "מאובן חי" שקיים 200 מיליון שנה, כלומר יצור שדומה למאובנים הקדומים של המין שלו ללא שינוי ניכר. בבת אחת הצנצנת דחוסה בזמן עבר רחוק שהגיע עד ההווה, ואפשר לדמיין שאחרי שננעץ מבטינו ממושכות בצנצנת ונפנה אותו סביב יהיו שם דינוזאורים וצמחייה של תקופת היורה (בערך 200-145 מיליון שנה לפני זמננו). עולם מלא שרכים, ללא פרחים וממילא ללא דבורים, ללא בני אדם וללא יונקים משמעותיים. התריסנים מוחזרים הביתה ונבלעים בהם. הבריכה סוגרת עליהם וההווה חוזר לעצמו. ציפור שראשה שחור וְחָזָהּ כעין הדבש מתיישבת על ענף לא רחוק. איש הגן מזהה את הדינוזאור: דּוּחָל שְׁחור-גרון.

 

צֵל אָבִיב

גָּבְהוֹ שֶׁל עֵץ אַלּוֹן

שֶׁנִּטַּע כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי

*

בְּאֶמְצַע הַקּוֹנְצֶרְט

נוֹשֵׁר עַכָּבִישׁ עִם קוּר

עוֹצֵר           מַמְשִׁיךְ

*

עַל קַו הַמַּיִם
עִקְבוֹת יֶלֶד קָטָן
כְּבָר נִמְחֲקוּ

 

*

עַכָּבִישׁ טוֹוֶה
תָּלוּי בֵּין שְׁנֵי עֵצִים
עַרְסָל קָרוּעַ

 

*

מִקְּצֶה הַסֶּלַע
סַרְטָן צוֹפֶה
הִתְנַפְּצוּת הַגַּל

 

 

תאילנד

יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי. ישבתי וחיכיתי לקול הנקישה בעץ. לפני כמה שנים הייתי מתעורר כל בוקר מקול נקישות חזקות. לא הבנתי מה זה, עד שיום אחד, בעיניים ישֵנות, ראיתי אותו על הגג ממול. הוא הקיש לא בגזע עץ אלא בקופסת פלסטיק כלשהי שהיתה צמודה לאנטנה. הלכתי לבית שממול, חיכיתי שמישהו יפתח את דלת הכניסה, עליתי לגג, טיפסתי על משהו, ועטפתי את הקופסה – גזע שלעולם לא יובקע בידי מקור – בחולצתי. למחרת ראיתי אותו נוקש בעץ ראוי לשמו, קרוב יותר אל מרפסת ביתנו.

עכשיו, על הספסל, עננים ספגו קצת את האור ואפשר היה לראות את צורתו הברורה, את אחיזתו המקבילה לעץ. אבל הוא לא נקש. הענף היה דק מדי לנקישה, גבוה על העץ. תחת זאת תחב את מקורו בתוך גופו-שלו וניקה את נוצותיו, מסרב לתפקיד המצופה ממנו מצדי, תפקיד ששמו כאילו מחייב אותו לבצע עבורנו. ברגע זה הוא לא היה "נקר", אלא ציפור על עץ. בתוך עצמו ניקר, ושום קול לא עלה מזה. קול של מקור מחטט בנוצות, ממרחק כזה, חלש כמו קול הכוכבים הכי רחוקים.

רגע לאחר מכן הוא קרא קריאה קצרה וכבר היה באוויר, טס לכיוון הפקולטה למשפטים, עף מעל ראשי. כשהוא פרש כנפיים נגלה הכתם האדום של בטנו לעיני. הרף עין של אודם על רקע השמַים. קצה מכחול נוגע באישון המורם. הייתי קם ורץ אחריו, מנסה אפילו לעוף, אבל עד שחשבתי את זה הוא כבר נגוז. הכתם האדום כמו נשאר לעוד רגע אחריו, כמו נוצה מרחפת מאחורי ציפור מהירה. אפילו הייתי ציפור לא הייתי משיגו. עד שאקפל את פנקסי המגושם הוא יהיה כבר כל כך הָלְאָה. ישבתי וחיכיתי לשובו.

בְּטֶרֶם אָבִיב

מוּל אוּלָם הַקּוֹנְצֶרְטִים

עֵץ שֶׁהַנַּקָּר

 

מִתַּחַת לָעֵצִים
גֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד
לְאַט יוֹתֵר