קטגוריה: מקור

לִפְנֵי שֵׁנָה
נִזְכַּר בְּעַנְנֵי
אַחַר הַצָּהֳרַיִם

כל שישי

בשתים עשרה וחצי, מאחורי עמוד רחב באולם הכניסה, אני מרכיבה משקפי שמש ענקיים של קרולינה למקה, וממהרת למדרגות החירום. ביציאה למחלקה אורב לי ד"ר רון, פסיכיאטר.  מאחוריו, במסדרון ארוך, מסתובבים חולים בפיג'מות ובמבט מאוייד.

 ד"ר רון מבקש לשוחח. מה אגיד לו? שאבא מילא את המחסן במסמרים, ברגים, פטישים, מברגים, חכות, קרסים?  שידו היתה תמיד על צווארי, מקבעת את מבטי אל המדרכה שהשתבשה משורשי הסיסם ההודי? שהגיע עם אמו ואחיו ונרשם ללימודי ביוכימיה בהדסה הר הצופים (הם חזרו. הוא נשאר בארץ)?  שאבא שלו היה רופא ולדעתי התאשפז כי אהב רופאים? שקנה לנו המון ספרי קריאה, ונקניקי שינקה, ושפאק, ובגדים? דיבר פולנית, גרמנית, יידיש, ספניולית, עברית, אנגלית, ערבית, אפילו ניב מסויים שמדובר בהודו?  שמרוב דאגה לסנובי, כמעט הרג  אותו במריחת יתר של אקסלון? שתיקן רהיטים, נזילות מים,שקעים, תקעים.

אולי אספר לו, שהיה צורח ומכה את אחותי? שגם על אמא הרים פעם יד? היא לקחה אותי ואת אחותי לסבתא בתל אביב. אחרי כמה ימים אבא הופיע, התחנן שנחזור. דודה שמחה לא נתנה לו להכנס. הוא סטר לה. ריח שום התפזר בכל החדר.

אני אומרת לד"ר רון שאני ממהרת.

יָשׁוּב עַל הַמִּטָּה

בִּבְגָדָיו, אַבָּא בְּחַדְרוֹ

מַבִּיט בַּדֶּלֶת

(חמוטל אראל)

–

חֲתוּלַת רְחוֹב
טוֹמֶנֶת רֹאשָׁה בְּיָדִי
הַפוּגָה בַּגֶּשֶׁם

–

לַיְלָה אֲרֹךְ
הַחֹרֶף מַעֲמִיק
עִם בֹּא שַׁחַר

–

הַגַּן בַּלַּיְלָה
בְּכוֹבְעֵי צֶמֶר תּוֹאֲמִים
קָשִׁישׁ וּמְטַפֵּל

–

אנו שמחים מאוד לספר על צאתו לאור של ספר חדש בהוצאת ירח חסר.

הֶדֶף הוא מבחר ראשון בעברית של המשוררת האמריקאית עטורת הפרסים רוברטה בירי (Roberta Beary).

את המבחר בחר ותרגם אלכס בן-ארי מתוך ספריה של בירי שראו אור עד כה וכן מתוך שירים שטרם כונסו בספר.

עוד פרטים ושירים מתוך הספר כאן.

(המעוניינים לשלם ב-bit מוזמנים לכתוב ל-haikuinhebrew@yahoo.com)

הֲלִיכָה בַּקֹּר

מִבַּעַד לְעַנְפֵי בְּרוֹשׁ

הָאוֹר שֶׁל נֹגַהּ

נדמה ששירת הציפורים צלולה יותר באוויר קר. כמו הכוכבים שנגלו לי אתמול כשנכנסתי לסמטה שאור פנסי הרחוב לא מגיע אליה. אוריון, עגלון, שור, הפליאדות, כוכבי החורף, נוצצים ופרושים בשמים נקיים וקרים. בחורף אפשר להרגיש יותר את הקשר אל החלל הבינכוכבי הקר, בעוד שבקיץ מורגש יותר הקשר אל אש הכוכבים. אין, אין ציור יפה מזה. יפה גם כי אין בו כמעט כלום מצד אחד, ומצד שני יש בו כמעט אינסוף של חומר ומרחק. נקודות אש שאינן מחממות (האם מישהו חישב כמה שמץ-חום, ולא רק אור, מגיע, בכל זאת, מהכוכבים?)*, אבל בולטות מעלינו כפניני מעמקים שנחלצו מקונכיותיהן. פתאום רצון חזק לקפוץ, לנתר גבוה, להגיע לשם, לצלול ולשחות בעומק הגבוה.

אחר כך אני מסתכל במפה ורואה שנעצתי עיניים בשביל החלב מבלי לראותו. מצחיק: מונח לו קצה גלקסיה מול העיניים, ואתה לא רואה, כאילו כלום.

---

* עדכון: פרופ׳ אבי לייב מוסר שהחימום עבורנו מכל הכוכבים ביחד הוא בערך מיליונית מזה של השמש!

דממה של בוקר חורפי אחרי שהגשם פסק לרגע וציפורים החלו לשיר. איך הן מגיבות מיד לאור ולגשם, לכוכב ולעננים. טיפות מניעות את העלים כנחיל חרקים שקופים. אדום–חזה רחוק על גדר רשת ואז פתאום קרוב זוהר כתום ונעלם. נקבת שחרור בוחשת בעלים יבשים ספוגי גשם. טיפות גדולות תלויות על ענפי עץ עירום, נוצצות כפירות זעירים. השמש נעלמת מופיעה נעלמת.

מרזב ממלמל את מי הגג. השעות האלה, שבין הדברים, שעות חסרות תוכן, שבהן אין דבר מלבד הגשם והאזנה לו, לו ולגשם המשני היורד מהעצים, שנעשים לזמן–מה עננים מקומיים, נמוכים.

האלון מנער מִמְטָר רציני. פעמוני הרוח עונים לו בקריאות התפעלות חלושות. מישהו שר מעל לגגון מעל ראשי. מְדַבֵּר, בלי ספק, כמוני, על הגשם.

   

   אוֹר בֹּקֶר גָּשׁוּם

   אַחֲרֵי אֲדֹם הֶחָזֶה

   רֵיחַ שֶׁל מַיִם

זָזִים

כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּהֶם

עֲנָנִים

זִמְזוּם בַּחֹרֶף:

אַחֲרֵי גְּשָׁמִים וּבָרָד

פְּרִיחַת רוֹזְמָרִין

*

יָרֵחַ מָלֵא

אֶמְצַע חֹדֶשׁ תְּשִׁיעִי

פְּעִימוֹת הַלֵּב

 

 

(משה אבידן)

הַיְּלָדִים עָזְבוּ

מֵאָרוֹן נָמוּךְ מוֹצִיא

סִיר מָרָק קָטָן