כל שישי

בשתים עשרה וחצי, מאחורי עמוד רחב באולם הכניסה, אני מרכיבה משקפי שמש ענקיים של קרולינה למקה, וממהרת למדרגות החירום. ביציאה למחלקה אורב לי ד"ר רון, פסיכיאטר.  מאחוריו, במסדרון ארוך, מסתובבים חולים בפיג'מות ובמבט מאוייד.

 ד"ר רון מבקש לשוחח. מה אגיד לו? שאבא מילא את המחסן במסמרים, ברגים, פטישים, מברגים, חכות, קרסים?  שידו היתה תמיד על צווארי, מקבעת את מבטי אל המדרכה שהשתבשה משורשי הסיסם ההודי? שהגיע עם אמו ואחיו ונרשם ללימודי ביוכימיה בהדסה הר הצופים (הם חזרו. הוא נשאר בארץ)?  שאבא שלו היה רופא ולדעתי התאשפז כי אהב רופאים? שקנה לנו המון ספרי קריאה, ונקניקי שינקה, ושפאק, ובגדים? דיבר פולנית, גרמנית, יידיש, ספניולית, עברית, אנגלית, ערבית, אפילו ניב מסויים שמדובר בהודו?  שמרוב דאגה לסנובי, כמעט הרג  אותו במריחת יתר של אקסלון? שתיקן רהיטים, נזילות מים,שקעים, תקעים.

אולי אספר לו, שהיה צורח ומכה את אחותי? שגם על אמא הרים פעם יד? היא לקחה אותי ואת אחותי לסבתא בתל אביב. אחרי כמה ימים אבא הופיע, התחנן שנחזור. דודה שמחה לא נתנה לו להכנס. הוא סטר לה. ריח שום התפזר בכל החדר.

אני אומרת לד"ר רון שאני ממהרת.

יָשׁוּב עַל הַמִּטָּה

בִּבְגָדָיו, אַבָּא בְּחַדְרוֹ

מַבִּיט בַּדֶּלֶת

(חמוטל אראל)

2 מחשבות על “

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s