שְׁרִיקוֹת סִיסֵי הַבֹּקֶר

בְּמַעֲבֶה הַקִּיסוֹס

נָע עָלֶה

שַׁעַר עֵץ יָשַׁן

בִּמְקוֹם הַמַּפְתֵּחַ

רוֹבֵץ חִלָּזוֹן

(איסא)

 

חמישה באוגוסט. האוויר עומד. על שער הברזל מודבקת אזהרת קנס שנשלחה מהעירייה. השמיים רווי שמש.  עלוות הקׇרִיסַה מכופפת את גדר הרשת, מזדחלת לכביש. צמרת האזדרכת מתעלפת על גג הרעפים. שורשי הצאלון, ארוגים בחול, סודקים את המדרכה המובילה לדלת.  הקירות חרוצים מקרני שמש והרוח המלוח. שני ערערים, שני שיחי לבן עלה אפור וסנטולינה מוטלים על החול. המפתח שלקחתי מתיקה של אימי המתה מסרב להסתובב.

בארבע מטאטאה רוח הים את רצפת הגינה.

 

גַּן פִּרְחִי קַיִץ –

קִיפּוֹדָן מָצוּי

כָּל מַה שֶׁנּוֹתָר

 

(חמוטל אראל)

 

 

כְּבִישׁ בַּגֶּשֶׁם

צִפּוֹר עָפָה בְּתוֹכוֹ

קוֹל צְעָדַי

בימים אלה רואה אור ספר שיריו הראשון של איתן בולוקן, "מנורה בשמש", שנערך על ידי דרור בורשטיין, בהוצאת הספרים אבן חושן. הספר מכנס לראשונה שירים שנכתבו לאורך שהותו הממושכת ביפן וכן בשנים מאז שובו לארץ, ומתאפיין בכמה סוגות: שירה לירית קצרה, פרוזה שירית ושירת הייקו.  את הספר ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים וכן באתר ההוצאה, שם הוא מוצע במחיר השקה מוזל (בקישור הזה). 

—

 

—

—

 

–

*

*

אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב

עוֹרֵב אִטִּי מֵנִיחַ

צִלּוֹ עַל סַפְסָל

 

 

 

*

מְרַחֶפֶת

מוּל חַלּוֹן רֹאשׁ הָעִיר

שַׂקִּית פְּלַסְטִיק גְּדוֹלָה

 

*
חַג פּוּרִים
מִסְדְּרוֹן מַחְלָקָה אַפְרוּרִי
לִפְנֵי נִתּוּחַ

כּוֹרְתִים אֶת הָעֵץ
בְּצִּלּוֹ נִפְגַּשְׁנוּ כָּל בֹּקֶר
כָּל הַשָּׁנִים

שנים רבות על אותו ספסל בפארק. קרוב מאד למים, גבו אל העוברים ושבים. תוכי דרארה נעלמים בקן המנוקב באיקליפטוס, עגול למשעי. הוא יושב זמן רב ללא נוע. פניו כהים, גופו מוצק. שערו, שהלבין עם השנים, אסוף לקוקו. אופניו שעונות על קצהו השמאלי של הספסל, נעלי הספורט שלו מונחות לצדו, גרביים תחובות בהן. מעולם לא ראיתי אותו מגיע, עוזב, זז או יושב תחת עץ אחר.
לעתים, בטיולי הבוקר, מקס ואני מבחינים בתנועה חפוזה קרוב לצמרת, מקור ואחריו בגוף ירוק מציצים מן הנקב. סביבנו קריאות במגרש הכדורסל, רעש כיסוח הדשא, המולת קטטות הבוקר של הציפורים הטפשיות. רצים ממהרים, רוכבי אופניים, דוהרי קורקינטים, אבות עם עגלות ריצה, מכורי טלפונים ניידים, תיירים על גלגלים. הוא אינו נע. לעתים סירת משוטים עוברת, חולפים סירת מנוע, משפחה חרדית, זוג מבוגר, מתאמנים בסירות קנו. עורב או שניים נוחתים ונוסקים. לפרקים ברווזים שטים סמוך אליו. בחורף הקודם ראינו נוטרייה. איני מתקרבת יתר על המידה. אני יכולה רק לנחש כי עיניו פקוחות.
שנים כלות. הילדים עוזבים את הבית והולכים לדרכיהם, אני עוברת לדירה חדשה בשכונה, עורכת ספרים הרבה. לומדת, מלמדת, רוקדת, אוהבת, קוראת, נפרדת, מבשלת, כותבת. בחירות ועוד בחירות ועוד. חדשות מדי שעה. הוא יושב דומם על הספסל.
*
מהר מאד סולקו גדעי האיקליפטוס ושבבי גדר העץ הישנה שנועדה למנוע נפילות אל המים. חלקת החול סביב גדם האיקליפטוס נוקתה למשעי. הספסל ריק.
אמש עבר מולי ברחוב. שערו קצוץ למשעי.

לִפְנוֹת עֶרֶב בַּפַּרְק
בּוּעַת סַבּוֹן נוֹגַעַת
בִּכְנַף עוֹרֵב

ביקור ראשון בקיבוץ לאחר השריפה. לאורך כביש הכניסה, שורת הבולדרים חוצצת ביני לבין הבתים החדשים. שביל העפר העולה אל בריכת השחייה חשוף. הקפיצות המוכרות על פסי ההאטה מאשרות שאני בדרך הנכונה. בצומת הטי, על העמוד הגבוה, במקום 'לוכד החלומות' הענק, תלוי חישוק מתכת חלול. מאחוריו שלד מפויח – סככת הטרקטורים. אחרי הפנייה, חורשת האקליפטוס – גזעים שחורים גבוהים, עלים מצהיבים שמוטים על הענפים. במגרש החניה, בהיעדר סבך העצים, מתגלה לי, לראשונה, מדרון: כתם שחור גדול.
מסונוורת משמש אני הולכת בַּשְּׁבִיל אל בית משפחתי. תמיד היה השני מימין. עכשיו, בדרך אליו חלל ריק מעל מגרש מפולש. משמאל לשביל דשא מוריק. עצים גבוהים מצלים עליו. שני ילדים קטנים אינם משחקים שם. כלבלב לבן אינו מתרוצץ ביניהם.
בטוחה שטעיתי. חוזרת אל נקודת המוצא לאתר את השביל הנכון. אין שביל אחר.

קֶשֶׁת מַיִם חָגָה
עַל הַדֶּשֶׁא מִמּוּל
בֻּבָּה וְכַדּוּר אָדֹם

(דליה איתמר)

לַבְנִין כְּרוּב גָּדוֹל

חוֹלֵף עַל פָּנֵינוּ

יָרֵחַ בָּאוֹר