מחבר haikuinhebrew

בֵּין כָּל הַמִּרְפָּסוֹת
כּוֹכָב אֶחָד
בְּדִיּוּק מֵעָלַי

*

מִשְׂרַד הָרוֹפֵא

כָּבֵד מְאֹד וְחוּם

הַסֵּפֶר עַל הַלֵּב

 

 

*

אוֹר אַחַר גֶּשֶׁם

מְצַיֵּץ עַל צֵל עָנָף

צֵל צִפּוֹר קְטַנָּה

 

 

*

לֹא בְּשִׁמּוּשׁ הַבֹּקֶר

נַעֲלַיִם עַל חוּט חַשְׁמַל

מְעַט יָרֵחַ

 

*

מְעַט מֵעַל

מֵלוֹן מַרְהִיב

יָרֵחַ

 

מאת קאתי דרינקווֹטֶר בֶּטֶר

מתוך: contemporary haibun, 1

*

*
היה נרקיס על אדן החלון של המשרד החדש שלי כשנכנסתי אליו. הצמח הופקר אגב קידום בעבודה. כשקיבלתי את התפקיד ואת המשרד, הצמח היה כלול.

אני לא הטיפוס של מגדלת צמחי בית, אבל אני מרגישה אחריות בסיסית וחיבה מאולצת לנרקיס המכוער הזה, כמו שהייתי ודאי מרגישה כלפי חתול גמדי אילו היה מושאר על סף דלתי, הגם שאני לא אישה של חתולים.

הנרקיס מעולם לא פָּרח. הוא ירוק וגמיש, וארבעת העלים הצנומים והארוכים שלו מתפרשׂים החוצה לכל הצדדים, בלי שום פרופורציה לעציץ הפלסטיק הלבן. הצמח נראה כמצוי במצב של חיים מושעים: הוא לא צומח, אבל הוא לא מת. השמש נוגעת בו רק דרך זגוגית; הרוח היחידה באה אליו מפּתח של מזגן. אני מכירה את ההרגשה.

כָּבוּל לְעָצִיץ
הַנַּרְקִיס
עַל אֶדֶן מְרֻבָּב מַיִם

*

 

עֶרֶב שַׁבָּת

פָּנָיו צְמוּדוֹת לְחַלּוֹן

חֲנוּת צַעֲצוּעִים

כָּל אֵרוּעֵי הַלַּיְלָה

רְשׁוּמִים בַּחוֹל

בְּגַן הַמִּשְׂחָקִים

*

מִן הַטַּל עוֹלֶה

אֵד קַל

פּוֹרֵחַ מִן הַחַמְצִיצִים

נָמוֹג

 

טַעֲמוֹ הַמָּתוֹק
שֶׁל פְּרִי העֻזְרָר
שֶׁשָּׂרַד לֶהָבוֹת

–

גֶּשֶׁם בְּרָכָה
זַיִת עַתִּיק
בּוֹר מְעַשֵּׁן

–

שְׁתֵּי צִנְצָנוֹת
סֻמָּק – תִּקְוָה
זַעְתַּר – גַּעְגּוּעַ

–

בְּאוֹר מְדֻיָּק
גַּם אֹרֶן שָׂרוּף
זוֹהֵר

–

[הייקו בעקבות השרפות הגדולות באזור ירושלים.
המשוררת הינה תושבת נטף].

 

חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה

פֶּרַח

אַחֲרֵי

פֶּרַח

(ג'ין רייכולד)

 

קוֹנְכִיָּה לִי

קוֹנְכִיָּה לָהֶם

זִרְמֵי שֵׁפֶל

(וינסנט טריפי)

אדלייד, אוסטרליה
מתוך Haibun Today 10(4), 2016
לנוסח המקור >>>

——————————————————————————————————————-

אמיתי

פרידה, נשיקות פרידה, חיבוק, דמעה, והוא נעלם מאחורי המסך של וילון הזגוגית. את עוקבת אחריו בעינייך ככל שאת יכולה. את עוקבת אחר אחורי ראשו, אחר מזוודתו ואחר ידו שכבר אוחזת בטלפון הנייד. כבר.

למי הוא מתקשר? לא אלייך. למי?

גבו וידו האוחזת בטלפון קרובה ללחיו, קרובה לשׂערו, לריח השמפו והאפטרשייב ולשיניו כשהוא מחייך, כשהוא מדבר, כשהוא אומר לך דברים, דברים מיוחדים, רק לך.

הוא איננו.

הוא מדבר עם מישהי שאיננה את. מישהי שאולי ממתינה לו שיבוא, מישהי שתחזיר לו חיוך, שתאחז בו לרגע או לרגעים ארוכים, שתכניס אותו פנימה, את הריח, את הלחות שבשׂערו, את החוֹם שבעורו… וזאת לא תהיה את.

את מפסיקה את השטות הזאת ותופסת את הטלפון כדי להקיש את המספר שלו. ידך עוצרת באמצע האוויר. לא. את תחכי, הוא יתקשר. את יודעת שהוא יתקשר. הוא הבטיח.

בִּמקום להתקשר, את מסיטה את מסך הטלפון.

שומר המסך… ואת שואפת עמוקות, מכניסה אותו פנימה.

פניו המחייכים. הוא שלך, הוא אמיתי.

בַּד צִיּוּר רֵיק מַמְתִּין
לִמְשִׁיכוֹת מִכְחוֹל
שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ, לֵב