חדר עבודה: תיאור של עריכת שיר

מובא כאן תיאור של עבודה (עריכה עצמית) על שיר הייקו. התהליך המתואר כאן ארך דקות ספורות, הגם שבתיאורו בכתב הוא עלול להיראות כמשהו ממושך. בפועל מדובר בתהליך מאוד מהיר ואינטואטיבי של מחיקות ותיקונים. אולי יהיה בכך עניין למישהו מן הקוראים או הכותבים. התהליך הזה אינו מתרחש תמיד, ויש שירים שנכתבים שלמים לגמרי, או שלמים יותר.

*

השיר שכתיבתו תתואר כאן נכתב במכונית, רגע אחרי שהחניתי ודוממתי את המנוע. מולי, מבעד לחלון הקדמי הנקי מגשם, עמד נחליאלי על ענף של עץ לימון.

אחרי רגע, מבעד לחלון הימני הפתוח למחצה של המכונית, שמעתי שיר מסתלסל של ציפורים. איני יכול לזהות את הציפורים על פי השיר. היו שם שתיים ששוחחו. השיר התחיל מקִרבת הנחליאלי לפרי הלימון הגדול. הרגע היה עניין של צבעים וצורות, צהוב-ירוק מול שחור-לבן. גם כמילים, נדמה לי, שתי המילים האלה, לימון ונחליאלי, כמעט תוססות למגע. חיבור הצבעים, העובדה שהציפור היתה קטנה יותר מהפרי… כל זה לא התנסח לי, אבל נכח שם באופן מידי.

הנוסח הראשון של השיר שנרשם בפנקס היה:

נחליאלי בעץ לימון

מן הצד אני שומע

שירת ציפורים אחרות

את הגשם והאוויר החורפי לא יכולתי להכניס לשיר. תהיתי אם האור, האוויר וריח הגשם יכולים לעלות מהמילה "נחליאלי". אולי לא, אבל אין ברירה. מעבר לזה, זהו שיקוף נאמן של "רגע ההייקו", אבל השיר היה ארוך מדי. איני מקפיד באדיקות על משקל ה-5/7/5 היפני, אבל כאן נוצרה "מפלצת" של 8/8/8, 24 הברות, וזה יותר מדי. בנוסף, המילה "בעץ", שהיתה אמורה לשקף את הימצאות הציפור כשהיא אפופה בענפים אינה מדויקת. היא יכולה לצייר תמונה של ציפור בתוך גזע חלול. לכן – "על העץ". אופציות אחרות כמו "על ענף לימון" נזנחו מיד. הצירוף "ענף לימון" נראה מגושם, מעין מטפורה עקומה.

הפּשרה היתה לוותר על המילה "עץ" ולהשאיר "לימון" בתקווה שהעץ יעלה אצל הקורא מהפרי, במעין צמיחה הפוכה. הבעיה עם "לימון" היא שהיא יכולה לסמן את הפרי ואת העץ, ובעברית מדוברת היא מסמנת את הפרי יותר מאשר את העץ, ואולי מישהו ידמיין את התמונה כלימון על שולחן ועליו הציפור, וזה כבר כמעט סוריאליסטי ולא רצוי. מצד שני יכול להיווצר כאן "רווח צדדי" אם התמונה שתעלה היא של הציפור על הפרי המחובר לעץ, הגם שזה לא מה שראיתי. לכן סיכמתי עם עצמי על "נחליאלי על לימון". אולי ה"עץ" יחזור לשורה באחד הימים.

המילה "נחליאלי" היא ארוכה מצד אחד (4 הברות), אבל אי אפשר לוותר עליה ולוּ מהסיבה שהיא "מילת עונה" ישראלית מובהקת.

השורה השנייה היתה בעייתית יותר. הנוסח המקורי "מן הצד אני שומע" שם דגש רב מדי על ה"אני". התמונה שנוצרת היא של אדם מוקף ציפורים. אבל לא זאת היתה ההרגשה ברגע ההייקו: לא שמתי לב לעצמי במכונית. לא "נעלמתי" (גם זה יכול לקרות לפעמים) אבל היתה תחושה חולפת של איזון או שוויון בין היושב במכונית ובין שתי הציפורים, הנראית והנשמעת. שיניתי את זה ל"מן הצד נשמעת" ואז ל"מן הצד נשמע" (לשם הקיצור). באותו העלם תיקנתי את השורה השלישית ללשון יחיד. השורה השלישית שהיתה במקור "שירת ציפורים אחרות" הפכה ל"שירת ציפור אחרת", הגם שהיו שם שתי ציפורים בדיאלוג. ההפסד של הדיאלוג היה סביר לאור הרווח של קיצור השיר. בנוסף" המילה "ציפורים" לא מוגדרת, ויכולה בקלות להיתפס כקבוצה גדולה. מוטב להפוך שתיים לאחת, ולמנוע הפיכת שתיים לעשרים-שלושים אצל הקורא.

בתיקון מהיר נוסף שיניתי את "שירת" ל"שיר". זה קצר יותר ושקול במשמעות.

עכשיו השיר הפך ל:

נחליאלי על לימון

מן הצד נשמע

שיר ציפור אחרת

זה עדיין לא 5-7-5, אבל "מפלצת" ה-8/8/8 התכווצה קצת. אגב, זה מה שטוב בכל צורה, בתבנית שירית: היא מחייבת לחשוב מחדש על המילים הראשונות, וגם אם לא מצליחים להגיע לדרישת הצורה, התהליך שהצורה מעוררת יכול להיות מעניין ולשפר את השיר.

הסתכלתי על "מן הצד". מצד אחד זה היה בדיוק הרגע, אבל הבנתי שמבחינת השיר והקריאה בו זה עמום, ובעיקר לא חשוב. ואם זה היה מאחור? ואם זה מהצד השני? הצד היה גבוה קצת, ולרגע חשבתי להחליף ל"מגבוה נשמע", אבל הקונוטציה ה"מונותאיסטית" גנזה את הרעיון הזה באִבּו. זה היה מוסיף פתוס בלתי אפשרי להייקו.

חזרתי בזיכרון אל רגע ההייקו. הבנתי שהעניין היה פחות הכיוון, ויותר הקִרבה. מי שיקרא לא יידע אמנם למקם את הקול, ויצטרך לשמוע את זה כרצונו, אבל לפחות שרטטתי "מעגל" של מרחק, שגם אם הוא לא מוגדר הוא יוצר יחסי קרבה. השורה הפכה ל"מקרוב נשמע". השימוש בסביל (נשמע) תיאר נכון יותר את הרגע, שהוא רגע של קליטה.

השורה השלישית היתה עכשיו "שיר ציפור אחרת". שקלתי להפוך את "אחרת" ל"אחר" ובכך הייתי מקבל 5 הברות. אבל יש משהו מלאכותי בצורת הזכר לציפור (הגם שבמקרא היא קיימת, למשל "כצִפּוֹר בודד על גג"), והנחתי לה להיות נקבה. אילו הייתי משנה ל"שיר ציפור אחר" המשמעות היתה נפתחת לכיוון שאינו רצוי לי – ה"אחר" היה מוסב גם על ה"שיר", וזה לא משהו שרציתי לרמוז. בהיסוס בין המשקל למשמעות גברה המשמעות די בקלות.

לבסוף, נותרה המילה "שיר". מה טוב יותר, "קול ציפור" או "שיר ציפור"? אין לי תשובה ברורה. המילה "שיר" יכולה להיקרא כטעונה מדי, אבל מצד שני יש לה "אליבי" בהיותה מילה פשוטה ושגורה מאוד. מה שהכריע את ההתלבטות היתה המציאות, הרגע: זה היה שיר ממש, ולא ציוץ, קרקור וכדומה.

הנוסח האחרון, לעת עתה לפחות, היה כדלהלן. המשקל נותר לא תקני: 7/5/6 ("ציפור אחר" היה יוצר 7/5/5, שנותן 17 הברות, אך לא בסדר הנכון). זה לא מושלם, אבל בנקודה זאת היה נראה לי שכדאי להניח לשיר.

*

נַחְלִיאֵלִי עַל לִימוֹן

מִקָּרוֹב נִשְׁמָע

שִׁיר צִפּוֹר אַחֶרֶת

 

1108_haiku_newsletter

ריק בלאק

[מתוך "שלום ומלחמה", 2007. השירים נכתבו באנגלית, בישראל]

 

*

בּוּגֶנְוִילְיָה סְגֻלָּה

מֵעֵבֶר לְגֶדֶר הַתַּיִל

פּוֹרַחַת פֶּרֶא

 

*

שׁוּלֵי כְּבִישׁ מָהִיר

מְשֻׁרְיָנִים יְשָׁנִים מַחְלִידִים

מִתַּחַת לַעֲצֵי אֹרֶן

 

*

מִבְצָר בַּמִּדְבָּר

צֶמַח בַּשְׂרָנִי מָצָא מִקְלָט

בֵּין הַהֲרִיסוֹת

 

*

עֲרָפֶל דַּק מִתְעַרְבֵּל

סְבִיב אֳרָנִים מְנֻסָּרִים

שְׂדֵה קְרָב דּוֹמֵם

 

*

זֵיתִים מְעוּכִים

לְיַד גְּזָעִים עֲקֻמִּים

מַחְסָנִיוֹת מְרֻקָּנוֹת

 

סופת שלג

מאת קור ון דן הייבל

מתוך American Haibun & Haiga, 3, p. 82

*

אחרי שירידת השלג הממושכת השקיטה את האיסט-וילג', שומרים פנסי הרחוב את הרחובות המושלגים בשקט של קימורים קורנים ברכּוּת ושל ערימות של שלג. מתוך הדברים היומיומיים השלג יצר צורות חדשות ונופים חדשים. פחי אשפה הם עמודים לבנים של שלג מעוגל. המכוניות החונות לאורך רחוב 10 מזרח הפכו לגבעות משופעות, מחוברות זו לזו. הרחוב עצמו נהר דומם של לבן. השלג עמוק מכדי לאפשר תנועה. חזיתות הבתים, מהמדרגות ועד לתעלות הניקוז שבקצות הגגות, עם השערים וגדרות הברזל, הפכו כולם למעשה-רוקם מקושט של שלג. השלג מקשט את הענפים העירומים של עצי המדרכה. עצי גינקו, אלונים ועצי אגס מלבלבים כולם עתה עֲצֵי שלג. אין רוח. רק איש יחיד הולך בחוץ ועכשיו אף הוא דומם. הרחוב בוהק בשקט באור המנורות.

רְחוֹב בְּעִיר

הַחֹשֶׁךְ שֶׁבְּתוֹךְ

מְכוֹנִיּוֹת מְכֻסּוֹת שֶׁלֶג

 

 

ירח חסר בחיפה

לא אחת אנו תוהים מיהם, בהכללה, קוראי ההייקו בעברית. לכאורה התשובה פשוטה: הם חלק מקבוצת קוראי השירה. אבל נראה שהעניין יותר מורכב. מתגובות רבות של משוררים וקוראי שירה (ואלו שתי קבוצות כמעט חופפות בימינו) נוצר לפעמים הרושם שמקוראי שירה "רגילה", הייקו רחוק יותר – ולא פחות – מאשר פרוזה. לקוראי שירה רגילה קל יותר לפעמים להבין פרוזה מפני שהיא לא מערערת על הרגלי קריאת השירה שלהם. היא משהו אחר. הייקו, מצד שני, נראה כמו שירה אבל פועל ומפעיל אחרת – לפעמים אחרת לגמרי.

מסיבה זאת נראה, אולי, שרבים מקוראי הייקו אינם קוראי שירה מורגלים. הם אנשים שבעבורם הייקו הוא חלק מתרגול כלשהו. הם לא מתייחסים להייקו כאל פעולה בתוך שדה התרבות, אלא כמשהו שקרוב יותר למדיטציה. לקוראי שירה "רגילה" קשה מאוד לפעמים להבין שהייקו היא שירה שהמילים בה לא מבקשות המון תשומת לב (בניגוד לשיר בעל מרקם צפוף, כמו סונט של שייקספיר למשל), אלא מבקשות הבנה, הפנמה, ואז "הפניית מבט" מהשיר אל המציאות בניסיון לשִחזור של רגע מסוים, "תמונה" מסוימת, שהביאה לכתיבת השיר אבל השיר מתאר אותה רק ברמז. אם תחשבו על אוקיינוס, שיר רגיל דומה לו – מרקם צפוף של חיות, מים, צמחים… הייקו דומה יותר לשלט שכתוב עליו "אוקיינוס". אלו שני דברים שונים, ודווקא קרבתם מדגישה את השוני.

*

עניין זה ורבים אחרים יידונו במפגש ירח חסר הקרוב בחיפה – היכן אם לא במוזיאון טיקוטין – שיתרחש ב-23 בחודש זה. לפרטים נוספים ראו כאן.

בהזדמנות זאת נאמר כי אנו שמחים להגיע ולשוחח עם קוראים במידת האפשר. לא נוכל תמיד להיענות ולרוב לא נוכל לבוא בהרכב מלא, אבל אם יש חוגי קוראים וכדומה המתעניינים בהייקו, אנא צרו אתנו קשר במייל haikuinhebrew@yahoo.com.

1860176c-4535-4446-a5ad-4db24e68c83d.

אהבת אֵם

אֶלֶנָה דה סוּסָה

מתוך American Haibun & Haiga, 3

 *

מהחלון האחורי אני רואה נקבת רָקוּן, אוחזת גור בפיה, הולכת לאִטה לרוחב החצר ומשם מטפסת למעלה אל גג הבית. אני תוהה מדוע היא מסתובבת בחוץ בשעות היום. אולי משהו הטריד אותה. היא חוזרת כדי לקחת את הגורים האחרים ונושאת אותם בזה אחר זה, ארבעה בסך הכול. היא לוקחת אותם למעלה אל הגג, למקום נסתר מעַיִן. ואז לפתע – קול חבטה מחליא. אחד מהגורים נפל ונחת ישר על אחוריו. הוא מיילל בעגמומיות, אינו יכול לזוז.

 כְּאֵב לֵב

קוֹל פְּעִיָּתוֹ

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

 השכנה ואני מניחות אותו בקופסה קטנה ונוסעות מהר ככל האפשר ל"צער בעלי חיים" בעיר, בתקווה שיוכלו להצילו. אבל בבת אחת, בלא התראה, הוא חוטף התקף ומתחיל להתעוות ולצווח באופן בלתי נשלט. התורָן מעביר את הקופסה הלאה במהירות, ממלמל משהו על זה שאין כל תקווה.

 כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה פּוֹסַעַת

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הַקִּדְמִי שֶׁלִּי

אִמָּא בִּמְצוּקָה