בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. אני מרגיש פתאום את העיניים זזות, כאילו רתומות אליהם. נדמה לי ששמעתי, שדבורה מייצרת בכל ימי חייה בערך כפית וחצי דבש.
יושבים סביב הבריכה. היא עכורה לגמרי. רק כמה פרחים לבנים מרחפים בה, ממשיים לא יותר מהשתקפות ענפי העץ מלמעלה. ואז רוכן איש הגן ואוסף כוס מים אל צנצנת. המים רוחשים חיים. אני מקרב את עינַי. חמישה-שישה יצורים, שנראים דומים לפרוקי רגליים שוכני מים פרהיסטוריים. ואכן זהו תריסן, כמדומני המין המכונה "תריסן מגושם". המין הוא "מאובן חי" שקיים 200 מיליון שנה, כלומר יצור שדומה למאובנים הקדומים של המין שלו ללא שינוי ניכר. בבת אחת הצנצנת דחוסה בזמן עבר רחוק שהגיע עד ההווה, ואפשר לדמיין שאחרי שננעץ מבטינו ממושכות בצנצנת ונפנה אותו סביב יהיו שם דינוזאורים וצמחייה של תקופת היורה (בערך 200-145 מיליון שנה לפני זמננו). עולם מלא שרכים, ללא פרחים וממילא ללא דבורים, ללא בני אדם וללא יונקים משמעותיים. התריסנים מוחזרים הביתה ונבלעים בהם. הבריכה סוגרת עליהם וההווה חוזר לעצמו. ציפור שראשה שחור וְחָזָהּ כעין הדבש מתיישבת על ענף לא רחוק. איש הגן מזהה את הדינוזאור: דּוּחָל שְׁחור-גרון.
תריסן מגושם. קרדיט: Stijn Ghesquiere from en.wikipedia.org
יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי. ישבתי וחיכיתי לקול הנקישה בעץ. לפני כמה שנים הייתי מתעורר כל בוקר מקול נקישות חזקות. לא הבנתי מה זה, עד שיום אחד, בעיניים ישֵנות, ראיתי אותו על הגג ממול. הוא הקיש לא בגזע עץ אלא בקופסת פלסטיק כלשהי שהיתה צמודה לאנטנה. הלכתי לבית שממול, חיכיתי שמישהו יפתח את דלת הכניסה, עליתי לגג, טיפסתי על משהו, ועטפתי את הקופסה – גזע שלעולם לא יובקע בידי מקור – בחולצתי. למחרת ראיתי אותו נוקש בעץ ראוי לשמו, קרוב יותר אל מרפסת ביתנו.
עכשיו, על הספסל, עננים ספגו קצת את האור ואפשר היה לראות את צורתו הברורה, את אחיזתו המקבילה לעץ. אבל הוא לא נקש. הענף היה דק מדי לנקישה, גבוה על העץ. תחת זאת תחב את מקורו בתוך גופו-שלו וניקה את נוצותיו, מסרב לתפקיד המצופה ממנו מצדי, תפקיד ששמו כאילו מחייב אותו לבצע עבורנו. ברגע זה הוא לא היה "נקר", אלא ציפור על עץ. בתוך עצמו ניקר, ושום קול לא עלה מזה. קול של מקור מחטט בנוצות, ממרחק כזה, חלש כמו קול הכוכבים הכי רחוקים.
רגע לאחר מכן הוא קרא קריאה קצרה וכבר היה באוויר, טס לכיוון הפקולטה למשפטים, עף מעל ראשי. כשהוא פרש כנפיים נגלה הכתם האדום של בטנו לעיני. הרף עין של אודם על רקע השמַים. קצה מכחול נוגע באישון המורם. הייתי קם ורץ אחריו, מנסה אפילו לעוף, אבל עד שחשבתי את זה הוא כבר נגוז. הכתם האדום כמו נשאר לעוד רגע אחריו, כמו נוצה מרחפת מאחורי ציפור מהירה. אפילו הייתי ציפור לא הייתי משיגו. עד שאקפל את פנקסי המגושם הוא יהיה כבר כל כך הָלְאָה. ישבתי וחיכיתי לשובו.
המבט ממוקד במכתב, מעטפה סגורה, ואז, בבת אחת, פתיחה נרחבת: בז מצוי ברקיע, מרחף. המבט נפתח אל הבז ואל כל מה שסביבו. אפשר לדמיין את המשוררת אוחזת במכתב – אם כי היא מתארת מכתב ללא איש או אישה, ומעבירה בכך את המוקד מהדמות שיש שם ורואה את הבז אל המכתב עצמו ואל מה שאצור בו. מי שירצה להבין את רוח ההייקו יהרהר בכך שאין כל דמות שנזכרת בשיר, שהרקע שלו הוא אולי מה שמכונה "רומנטי". המתכתבים אינם נראים, ממש כפי שהמשוררת והקוראים אינם נראים. הם קיימים בשולי השיר, פערים שיש להשלים.
האישה האוחזת במכתב ומביטה בבז נמצאת במרחק כלשהו ממנו. הבז עצמו מרחף מעל לטרף שגילה או שהוא תר אחריו – זוחל או מכרסם קטן. נניח, עכבר. השיר פותח מעין משולש גדול – מכתב, בז, עכבר. החיבור בין שתי תמונות ההייקו נועז: עולם הציפור המשחרת לטרף ועולם התקשורת האנושית. הזיקה בין הבז והעכבר היא זיקה של טורף ונטרף, ואם אפשר להשליך את המונחים הבובריאניים על המצב המתואר הרי שהעכבר הוא אובייקט, "לז", מזון עבור העוף הדורס. כאמור, השיר פותח מרווח אנכי מרחבי, אך לא פחות משיר שעניינו יחסים במרחב זהו שיר על רגע בזמן. רגע ההייקו של השיר הזה הוא רגע של מוחשיות דרוכה של זמן, במרווח הרגעי שבין ריחוף לעיטה וניסיון-קטילה. את הציר הזה השיר "מחכך" בציר אחר, אופקי, של תקשורת בין מכתבים שמבוססת על פעם במרחב בין המתכתבים ועל פער בזמן בין משלוח לקריאה, ובין קריאה לתשובה אפשרית. מרשים מאוד איך שיר בן מילים ספורות פותח מרחבים – כי מי יודע מאיזה מרחק שוגר המכתב הזה.
מי ששיגר את המכתב אינו יודע זאת, אבל בז מצוי בשדה רחוק קשור אליו עכשיו, מקביל לו, מגלם אותו, מסביר אותו לנמענת של המכתב. יש כאן, בד בבד, שני "רגע לפני": של הבז ביחס לטרפו, של המשוררת ביחס למעטפה.
אל המשוררת הגיע מכתב שלא נפתח (unopened), ואולי גם לא ייפתח. המרווח שבין הבז והעכבר דומה למרווח בין המשוררת האוחזת במכתב ובין מי ששלח את המכתב. השיר תופס כי אדם שמחכה למכתב יכול להיות דומה לעכבר שמחכה לטופרי הבז. פתיחת המכתב, רגע הפורקן של המתח, יכולה להביא לכאב מפלח. למכתב עשויים להיות טופרים. ואולי המכתב לא ייפתח, והבז לא ימצא דבר לאכול. יחס ההצלחה של בזים מצויים הוא 10%, כלומר בכל עשרה ניסיונות יצליחו לצוד רק פעם אחת. המתח שבאי-הוודאות הזאת עובר בשיר מהעכבר והבז אל נמענת המכתב.
השיר פותח מתח של "לקראת" ומותיר גם את הקוראים, אם להשתמש בביטוי הולם כאן, "תלויים באוויר". השיר יוצר אצל הקורא בדיוק תערובת משני האימז'ים שלו: תחושת ריחוף באוויר מצד אחד, וציפייה למסר, למכתב, שהשיר כמעט לא פותח. השיר לא מראה את תוכן המכתב אלא את אפשרות הפתיחה, שהיא גם אפשרות של הישארות המכתב/השיר סגור. יחסי שולח/ת המכתב-משוררת (שהמכתב "מחזיק" ומגלם) יכולים להיות יחסי אני-את/ה ויחסי אני-לז; הכול תלוי בשאלות האם המכתב ייפתח וייקרא, מה כתוב בו, איך מה שכתוב בו יובן, האם המסר ייענה, איך ייענה ואיך יובן. הרבה סימני שאלה, ואף אחד מהם לא כתוב במפורש: כולם טמונים במילה "מכתב".
כל מערכת היחסים האנושית בשיר, כך דומה, תלויה על בלימה כבז מעל שדה; הסף הוא בעובי של נייר המעטפה, בעובי של האוויר שבין רגלי הבז הצהובות ומה שרוחש שם למטה – עניין של חיים ומוות ממש לטורף ולנטרף, עניין של חיים ומוות אולי גם למתכתבים.
בשירה של קרוליין גורליי, גורל העכבר בשדה וגורלה-שלה אחוזים זה בזה, ולכל הפחות משתקפים זה בזה. אם יחטיא הבז, האם יהיה זה סימן בעבורה? אבל סימן למה? בעת העתיקה נהגה תורת הניחוש באמצעות ציפורים, שכונתה בלטינית אָוּגוּרְיָה. אך דומה שכללי הניחוש אינם ידועים כאן. אם יעלה הבז וטרף בין ציפורניו, האם עליה לפתוח את המכתב? האם היא מגולמת בבז – או שמא בטרפו הנעלם? כך או אחרת, מכוח הציפייה למכתב, או מכוח החשש מהמכתב, הופכת הזיקה בין המשוררת, הבז העכבר, שאין לדעת אם נמצא שם בכלל – לזיקה נדירה של שותפות גורל.
ירח חסר: הייקו בעברית 