"יראת כבוד (awe) מעוררת תשומת לב וכבוד […]. איננוּ יכולים לדבר עם הטבע, אבל תחושת יראת הכבוד שהוא יוצר מאפשרת לו לדבּר אלינו. הדברים הספורים שקורים לאנשים במהלך חייהם שבאמת משפיעים על אורח חייהם, קובעים מה הם מכבדים (respect), ומשפיעים על האופן שבו הם מנהלים את חיי היומיום – החוויות הללו בוודאי תופסות בסך הכול, נאמר, חצי דקה? דקה אחת מחיים שלמים? ובכל זאת, אלו הדברים החשובים באמת. כל השאר הוא רק החומרים שבתוכם החיים ארוזים".[1]
אלו דבריו של רוג'ר פּיין (2013-1935), חוקר הלווייתנים ושירתם. אגב, המילה respect, שפּיין משתמש בה, לימדנו ג'יימס הילמן, מקורה ב-re-specere בלטינית, כלומר משמעותה היא "מבט נוסף", ולכן אפשר לכתוב גם "הדברים הספורים שקורים לאנשים וקובעים במה הם מביטים שנית…".
זה גם הבסיס להייקו, כלומר לתפיסת הזמן המובלעת של ההייקו. ההייקו שם את הדגש על רגעים. לכן יש משהו כמעט מפחיד ב"הימור" שבבחירה בדרך ההייקו. כי הצד השני של המטבע, חצי הכוס (או 99% הכוס) הריקה, הוא זמן שאינו מאופיין ביראת כבוד ובתשומת לב, אלא בדרגות שונות של טרדה, אדישות או הֶרגל.
בקריאה של רומן עבה אנו נתונים באשליה שחיים שלמים, ולפחות חלק ניכר מהם, שעות, ימים ולעתים עשורים, הם חשובים ומשמעותיים. אולי זו אחת הסיבות שרבים מעדיפים רומן על ספר ובו כמה עשרות רגעי הייקו. ספר הייקו אומר תמיד: רוב החיים לא נראים כמוני. הייקו הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
פּיין מדבר על לווייתני ענק, ומוסיף שהסיבה שאחת הסיבות שאנו אוהבים לראותם היא שמולם – כמו מול עצי סקוויה – אנו מרגישים קטנים מתוך שמחה. אף על פי שהייקו אינו יצור ענקי כמו לווייתן או סקוויה, ההקשר המרומז שלו תמיד (כך נדמה לי) גדול ממנו, ובקריאתו נוצר פרט שיש לו הקשר רחב, במעט או הרבה. אנו קוראים הייקו מעמדה של קטנוּת והשתתפות. למשל, בשיר של קרוליין גורליי:[2]
יַרְגָּזִי כָּחֹל חָבוּי
שִׁירוֹ מִתְקַדֵּם
מֵעָנָף לְעָנָף
בשיר הזה אנו אוחזים פרט – ירגזי כחול (הוא לא לגמרי כחול…) שאנו חושבים שאנו רואים לרגע, ואז מבינים שלא ראינו ("חבוי"), והשיר שלו, שמתקדם מענף לענף. אבל סביב הפרט הזה נוצר מיד חורש או יער, ולפחות עץ אחד. אנו עוברים ממצב של שליטה יחסית (שֵם הציפור) להיעלמה, לגישוש אחר שיר הציפור המתקדם, לתחושה של משהו גדול יותר שבתוכו ייעלם עוד וייספג שיר הירגזי. כמו בדבריו של פיין, התחושה היא של פנינה בתוך אריזה.
במילים אחרות, יש בהייקו רגע מן הסוג שפּיין מדבר עליו, אבל הרגע "עטוף" במשהו שמרמז כביכול שמעבר לו הרגע כבר הולך ונחלש, הולך ונמוג. בשיר הזה ה"אריזה" היא הענפים. מוקד השיר הוא השיר החבוי המתקדם (מוקד המוקד הוא ציפור סמויה). אבל "מענף לענף" הוא כבר רקע לשיר. אפשר לדמיין שיר אחר שייכתב על הענפים כשלעצמם וישימם במרכז. מעבר לענפים האלה, שהם בשיר אבל לא במרכזו, משתרע אולי יער שלם שהשיר אינו מאיר כלל.
האתיקה של הייקו היא הסתפקות במועט. הייקו הוא מין גפרור מוצת במערה. מעבר ללהבה הרגעית, ולהילתה המתפשטת, אין אור, או שיש ואיננו רואים אותו. עד שלא יוצת גפרור אחר.
[1] Roger Payne, in Jonathan White (ed.), Talking on the Water: Conversations about Nature and Creativity, Trinity UP 2016 [1994], p. 32.
[2] קרוליין גורליי, הפוגה בטרם חושך, ספרי ירח חסר 2018.
ירח חסר: הייקו בעברית 