השיעור

הרצאה על הייקו בבית מלון בעיר הולדתך. המלון לא היה שם כשגרת שם. גם לא השכונה שמסביבו. אתה זוכר חולות. ירח בין ענן שחור לענן לבן נופל לאט אל הים. אתה מחלק דף עם מבחר שירים. ההרצאה עברה ברגע האחרון לבית הכנסת של בית המלון. אתה מניח את ספרי ההייקו שהבאת – באשו, גארי הותם, ג'ק ברי – ליד הסידורים והכיפות הלבנות שלוגו המלון מודפס עליהן.

בשורה הראשונה יושבת מישהי מוכּרת לך. המוזר הוא שגם קולה מוכּר לך, כאילו דיברת איתה בטלפון. היא לא בת גילך, לא בת כיתתך, מבוגרת ממך. אולי מורה? מי זאת?

אין זמן להתעכב על זה, השיחה מתחילה. אתם קוראים את השיר של קרוליין גורליי על אמה המתה של המשוררת, על שתיקת האמא. האישה המוכּרת לך אומרת משהו על החוסר שעולה מהשיר. לידה, אישה אחרת, מדברת על כובד. מישהו מדבר על כעס של הבת על האמא, שאין לה את מי לשאול. אחר אומר שהמשוררת נכשלה.

אתה אומר מה ששמעת מג'ק קורנפילד: שהרגע שעבר זה עתה נמצא בעבר ביחד עם הדינוזאורים. אתה אומר שהרגעים זורמים כמו מים לג'ורה של אמבטיה. אתה אומר, "אין פקק לזמן". אך מיהי האישה הזאת?

ההרצאה נגמרת. מהדלת נכנסת אישה אחרת. ומתברר שהיא האמא של האישה שאינך מצליח לזהות – ואז פתאום כן.

שִׁעוּר בְּהַיְקוּ –

בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה

"רֶגַע" שֶׁל דּוֹדְלִי