בֹּקֶר רִאשׁוֹן
עַל עֲטִיפַת כָּרִיךְ
כּוֹתֵב אֶת שְׁמֵךְ
זה השיר הפותח את ספרו החדש, הראשון, העמוק, של אורי קיטה. מה לפנינו? מדוע עצרנו על סף הספר?
בוקר ראשון – של מה? יש כאן חסר, כמעט אפשר לומר, שגיאה. בוקר ראשון של מה? הכוונה פשוט לבוקר יום ראשון? לבוקר ראשון של שנת הלימודים בגן או בבית הספר? זה בוקר ראשון כי הזמן מתחיל מחדש. זמן של פרדה.
לא רק הילדה עוברת לחיים חדשים. גם האבא. והוא מוצא את עצמו כותב. זה כל כך נוגע ללב. אין דבר יותר פשוט מלכתוב את שֵם הבת. אבל הכתיבה הזו גם מְשַׁלַּחַת את הבת למקום אחר. וכמה דאגה יש בזה. שהכריך יגיע אליה. כמו מכתב במעטפה.
המכתב-כריך הזה, כמה הוא מקפל בתוכו את הרגע. את הרצון לעטוף את הבת, לצייד אותה במזון. ועם זאת בשיר יש עצב גדול בידיעה שהמעטפה תיקרע ותושלך, והכריך ייאכל. ודווקא האכילה המשוערת פוצעת שם משהו, בכתב שעל הנייר. נייר הכריך, נייר הספר. השיר רואה את בדידות המילים הכתובות, לא רק את שמחת האכילה.
הוא כותב את שמה כאיזו בקשה לגננת, לָעולם – תדאגי לה, תדעי מה שמה, תמסרי לה את זה ממני.
*
ירח חסר: הייקו בעברית 