אצות

גֶּשֶׁם מִתְמַשֵּׁךְ 

אַצּוֹת מִתְיַבְּשׁוֹת בַּחוֹף 

חוֹזְרוֹת לַחַיִּים

(בוסון, מיפנית: יעקב רז)

*

מישהו, ככל הנראה, הניח אצות לייבוש על החוף. אבל אז התחיל גשם. והגשם מתמשך. האצות שהספיקו להתייבש נספגות מחדש. הן עתה אצות לחות הגם שהן מחוץ למרחב החיים שלהן. הן כדגים מחוץ למים. אך בתוך מרחב מותן הן חוזרות לחיים.

כך לפחות זה נראה למשורר. את הפריכוּת המדומיינת של אצות נאכלות מחליפה לחות. כל עוד ימשיך הגשם לא יושלם הייבוש. כדאי לדמיין את היבש הופך לדשן, מבהיק, חלקלק, רענן.

האצות נראות לכמה מאתנו דבר סתמי וחסר חשיבות, כמעט אשפה שפולט הים. אין סברה מוטעית מזו. שושלתן בת כשלושה מיליארד שנים. הן אחראיות על כ-70% מהפוטוסינתזה על כדור הארץ. מגוון צורותיהן עשיר להדהים. מהאצות שראה בוסון ועד חזזיות שאנו רואים על גזי עצים ועל אבנים, שהן אצות בסימביוזה עם פטריות. בוסון לא ידע זאת, כמובן. אין זה משנה: הייתה בו חמלה כדי להתרגש ממראה העלים הללו שכמו אחזה בהם שמחה.

הגשם יורד על החוף עלה ובא בלי ספק מן הים. הגשם אינו אלא הים, מרחב האצות, שכמו חזר אליהן בשינוי צורה וכמים מתוקים כדי להעניק להן עוד זמן חיים.

רגע ההווה המתמשך של השיר הוא, למרבה הפלא, רגע שאפשר לדמיין בו חזרה לעבר. אנו יודעים שהאצות לא יחזרו לחיים ושגורלן נחרץ לייבוש, המלחה ואכילה. אבל לרגע אפשר לדמיין שהים, בצורתו הגשומה, כמו יצא בעקבות האצות שנפלטו או הוצאו ממנו והוא, לעת עתה, מקנה להן שעת חסד.

השיר הוא על הרגע הזה של חסד עצוב, של הפוגה מדומיינת במוות.

*

[מתוך הספר "להבות הלב וענני הגשם", שרואה אור בהוצאת ספרי בלימה]

*