כמה מילים על הייקו

הייקו היא שירה של התבוננות ביש, במה שנמצא ממש מול העיניים: חתול משחק, אשה יושבת לבדה על מרפסת, מנורה שנשכחה דולקת במטבח. דברים כאלה, כלומר כל דבר שהוא.

שיר הייקו איננו ממציא עולמות דמיוניים. הוא גם איננו מדבר על צפונות הנפש ונפתוליה. לא כי יש משהו רע בדמיון או ברגשות, פשוט כי לא את אלה ולא את אלה ניתן לראות. שיר הייקו גם איננו מנסה להיות יצירתי, או יפה או מעניין. לא כי יש משהו רע גם בכל אלה, אלא פשוט כי הם מסיחים את הדעת מן העיקר, ממה שנמצא ממש מול העיניים.

אבל למרות כל הויתורים המפליגים לכאורה האלה, שיר הייקו טוב איננו חסר דבר. לא כי הוא מצליח בכל זאת, בזכות איזה להטוט ספרותי, להגניב פנימה את מה שויתר עליו אלא פשוט כי מה שיש, מה שנמצא ממש מול העיניים, לא חסר דבר. הדבר היחיד שחסר לעיתים הוא היכולת לעצור לרגע ממרוץ המעשים והמחשבות על מנת לראות את זה. להזיז את עצמנו מעט הצדה כדי לפנות מקום לאינסוף שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו. זו ההזמנה של ההייקו, תחילה לכותב ולאחר מכן, לא פחות, לקורא.

הייקו לא קוראים, בהייקו מתבוננים, כמו בציור או צילום. שוהים אתו בשקט ומניחים לתמונה שיש בו להיפתח בתוכנו להמוני פרטיה. התבוננות כזו מגלה, בין היתר, שכמו המציאות גם ההייקו נמצא בתנועה מתמדת. לעיתים זו תנועה גדולה וברורה כמו סידור כסאות סביב שולחן בערב החג, לעיתים עדינה יותר, כמו עלה זע תחת כפתו של חתול ולעיתים היא עדינה כל כך שבמבט ראשון נראה שהיא בכלל איננה. אור ירח שנופל על ידית של דלת, למשל, מתגלה, אם שוהים אותו מספיק, כמחזיק בתוכו את כל תנועת גרמי השמיים.

ולעיתים ההייקו דק כל כך שהוא מצליח לראות בתוך התנועה בו זמנית גם את היפוכה, את אי-התנועה, ולראות שגם אי-התנועה הזו היא בעצם תנועה. כך בשיר הנפלא של משורר ההייקו היפני פוקיאו, בתרגומו של יואל הופמן:

עֶגְלַת הַשְּׂעוֹרִים

מִתְמַהְמַהַת רֶגַע

וְיוֹצֵאת בְּעִקְבוֹת הַסּוּס

*

מתוך קטלוג התערוכה "רגע", מפגש בין גיפים מונפשים של מיטב המאיירים בארץ להייקו של חברי קבוצת "ירח חסר". התערוכה מוצגת עד סוף החודש בביתא, רח' דרך יפו 155 ירושלים.

שתי עבודות מן התערוכה אפשר לראות בעמוד הפייסבוק של ירח חסר.