הייקו מקוריים ומתורגמים. משתתפים: ליאת קפלן, יעקב רז, דרור בורשטיין, יובל אידו טל, אלכס בן-ארי, עדנה גורני, אורי קיטה
*
וָאן לָבָן פּוֹנֶה
יָמִינָה בְּפַת
גַּם אַתְּ לְקָּלַנְדִּיָּה?
*
עוֹזֶבֶת אֶת הָעֵדֶר
חוֹצָה אֶת הַגָּדֵר
כֶּלֶב אַחֲרֶיהָ
*
שִׁכּוֹר אוֹ הוֹזֶה
מְלַהֵג בַּמַּעֲבָר
יֵעָצֵר אוֹ יֵהָרֵג?
*
מְכוֹנִית פָּגְעָה בְּתַן
אִשָּׁה אַמִּיצָה
מְרִימָה פֶּגֶר רָפֶה
*
בְּאוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה
דּוֹרֵס מְפֻסָּל
מְעַוֶּה מַקּוֹר פְּרוּסִי
*
חֲטִיף אָסוּר מָלוּחַ
הֵן אוֹכְלוֹת
לִפְנֵי הַדִּיאָלִיזָה
טיול שבת למחוז געגועיו, עליו הוא מדבר יומיום ובו לא ביקר שנים. עשרים ושלוש דקות מביתם. לא תגידי לאן נוסעים? היא שואלת שוב ושוב. הוא במושב הקדמי, ההליכון מקופל מאחור. על פי השלטים הוא מזהה: אייל, הוא אומר, אייל. אמא מבקשת שאחליף את המוזיקה לקלאסי. אזור התעשייה גדל כטבעת מביוס ענקית סביב המשק. איש אינו נראה. שבת.
על גדר תיל וגבוהה, במקום בו עבר הגבול, יונקי דבש מתיישבים, מתעופפים ושבים. בשמש נובמבר קלקיליה בהירה מתמיד. אבן שמישהו זרק משם בשנות החמישים פגעה בחבר משק שעבד בשדה והרגה אותו. האם היה זה רוז'יק? אני לא שואלת את הורי.
נוסעים בשבילי עפר במעלה הגבעה שבראשה הוקם הקיבוץ. אמא מתמוגגת מן המוזיקה לפסנתר של אלגר. המבנים פונו מזמן, גם הכבישים שנסללו בידיים. אני מכוונת לחלקת גן עדן של הרקפות אך עדיין אין פריחה. הם אינם מזהים דבר. משמאל למתבן המכונית נכנסת לנתיב בין הרפתות. עגלים, הם מגדלים אותם לבשר, אומר הרפתן לשעבר בצער. אני לא שואלת למה גידלו את העגלים בשנות החמישים. ריח מוכר מעיר את הפסוק עליו חזרו במהלך השנים: ריח הזבל ניחוח חציר. הם אומרים אותו.
רוצים לצאת מן המכונית? לא, אין צורך. שאצלם עבורך את הפרות? בבקשה. הפרות עומדות מול השקתות, בגבן אלי. אחת (קצת דומה לציונה) מתקרבת אלי. אני מחככת את גב כף ידי בחוטמה הלח, כמו פעם, ונזכרת בתצלום ישן, שוליו גזורים, של המלטה (העגל מגיח מאחוריה של אמו, בצד רפתן ודלי). של ציונה? אני לא שואלת.
עוברים בשכונות החדשות של הקיבוץ. הכל זר. מתווכחים על מיקום המכבסה הישנה. אין כאן דבר משלנו, אמא אומרת. עוצרים בפתח בית העלמין הקטן. רוצים לרדת? אין צורך. גם כאן אנחנו לא מכירים איש, לבד מרוז'יק, אבא אומר. הם מחכים בזמן שאני מצלמת את הקבר ומבחינה בנדנדות בקצה השדה. מרוקנים את הקטטר של אבא סמוך לשער הנעול. למרכז המשק אי אפשר להיכנס עם מכונית. אני מצביעה על מבנה ישן: כאן היה החדר שלכם? אני זוכרת נכון? הם לא מזהים. רוצים לרדת? בית התינוקות שלי עוד שם, כנראה. נכנסתי אליו לפני כמה שנים. אין צורך. המוזיאון ההיסטורי של הקיבוץ נעול. לא חשוב, אנחנו לא נזכרים שם, אותנו מחקו. איך אתה יודע? מישהו אמר לי, לא זוכר מי. תרצו לרדת להליכה קצרה? אין צורך. עכשיו ממש אפשר להגיד שאין כאן שום דבר משלנו, אמא אומרת, כמה נהדרת המוזיקה.
רוּחַ בֹּקֶר
בִּפְאַת בֵּית הֶעָלְמִין
מֵנִיעַ זוּג נַדְנֵדוֹת
סִפְרִיַּת בֵּית הַכֶּלֶא
אֲנִי קוֹטֵף פֶּרַח
מִמַּגְדִּיר הַצְּמַחִים
[אוּאסאקָה טוֹמוֹיאסוּ, מיפנית יעקב רז, מתוך אחי, היאקוזה, מודן 2004]
קָשִׁישׁ הַדּוֹמֶה
לַכֶּלֶב הַדּוֹמֶה
לַקָּשִׁישׁ
(נָקָטָנִי מִיצִ'יקוֹ).
–
*
זוּגוֹת זוּגוֹת
עַל הַמִּגְרָשׁ הַלַּח חֶלְזוֹנוֹת
עוֹשִׂים אֶת זֶה
*
רֵיחַ מִמְחָטָה
מִכִּיס מְעִיל אִמִּי –
שׁוּב בֶּן חָמֵשׁ
*
מַחֲרֵשָׁה
מוֹחֶקֶת שְׂדֵה חִטָּה –
מֵהַזִּכָּרוֹן
*
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה –
חֶלְזוֹנוֹת יְשֵׁנִים
עַל כָּרִית בֶּחָצֵר
(ניר אלינסון)
פּוֹתֵחַ דֶּלֶת
הַסְּתָו כְּבָר הִגִּיעַ
אִמִּי בְּחַדְרָהּ
–
*
מוֹנִית לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה
פִּתְאוֹם בַּגֶּשֶׁם
בַּיִת בּוֹ גַּרְנוּ
*
בִּפְאַת שְׂדֵה הַתְּעוּפָה
רוֹבֵץ עֵדֶר פָּרוֹת
אַחַר כָּךְ הַיָּם
*
במסעדה של האחים עדאוי מדברים על דברים שמעניינים אותנו אבל איננו מבינים בהם כלל ועיקר. למשל אנטי-חומר והאם מלאכים עפים. פרנץ קפקא כתב שלא אלא שקצרה השגתנו מלתאר את תנועתם. מבעד לחלון השקוף מכוניות, כמו סוסים רעבים שמגיעים לאבוס, אוכלים בשקיקה וממשיכים בדהרתם. הנהגים מלקקים שלגון או מעשנים סיגריה. אם האנושות לא תעלה עם הרוח היא תשקע יותר ויותר אל החומר ותיכחד. מכונית אחת סוטה ולרגע נדמה שהזגוגית מתנפצת בסלואו-מושן, שבריה מרחפים לכל עבר, השולחן מתהפך על גבו וזוקר ארבע רגליים באוויר, משליך מעל פניו את החמוצים והכרוב הממולא. החומוס-פול מרוח על הקיר הנגדי, מטפטף לאטו. כוח המשיכה פועל כשגוף שמימי גדול יוצר עקמומית במרחב-זמן. ביציאה מהמסעדה נדמה לי לרגע שעל הדלת לא כתוב דחוף אלא דרווין.
בִּשְׁלוּלִית שֶׁמֶן
דְּרוֹר מְנַקֵּר פֵּרוּרִים
בְּדָל סִיגַרְיָה
*
מוקדם בבוקר. הראייה שלי עדיין מטושטשת. על רצפת החדר מושלכת קרקפת של צמח אפרפר, עם חפים ורדרדים. אני מתכופפת, נוגעת, רוצה להרים ולזרוק לפח האשפה. המגע מוזר. היד נסוגה. השריד כבד מדי. מביאה מגבת נייר, עוטפת ואוספת, מרכיבה משקפיים, מפשילה את שולי הנייר וחושפת את השייר. ראש של חולדה צעירה. אוזן גדולה אחת. העין הקרובה לאוזן פקוחה. הראש נראה חרוץ ונבון ומלא חיות. אתמול בבוקר מצאתי כנף של ציפור קטנה, אולי עלוית, וכמה נוצות פלומה צהבהבות שריחפו כשטאטאתי אותן. על המרצפת נותר כתם קטן.
יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים
חָתוּל בְּסַל
הַכְּבִיסָה הַמְּלֻכְלֶכֶת
(עדנה גורני)
ירח חסר: הייקו בעברית 