~
*
מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ
מִתְבּוֹנֶנֶת בִּי –
הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב שׁוֹקַעַת
*
שׁוֹמֵר בַּכְּנִיסָה
מֶרְכָּז לִבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ
שְׁנֵינוּ נִכְנָסִים
(ניר אלינסון)
*
מוּל הָהָר הַגָּדוֹל
פֶּרַח אַחֲרוֹן מַלְבִּין
בְּרֹאשׁ כֹּל חָצָב
*
לִקּוּי יָרֵחַ
לֹא עוֹצְרִים לְהִסְתַּכֵּל
הָעֲטַלֵּפִים
~
(משה אבידן)
ירח בספל תה – מפגש תה ודברי ירח ברחובות
"אֵין כְּפָר שֶׁבּוֹ לֹא זוֹרֵחַ הַיָּרֵחַ; אַךְ בְּלִבָּם שֶׁל אַנְשֵׁי הַשִּׁירָה הוּא בָּהִיר" (מתוך שיר הדרכה ללוחמי חנית [!], יפן, המאה ה-17).
הרשמה – בקישור הזה.
המכתב
בֹּקֶר רִאשׁוֹן
עַל עֲטִיפַת כָּרִיךְ
כּוֹתֵב אֶת שְׁמֵךְ
זה השיר הפותח את ספרו החדש, הראשון, העמוק, של אורי קיטה. מה לפנינו? מדוע עצרנו על סף הספר?
בוקר ראשון – של מה? יש כאן חסר, כמעט אפשר לומר, שגיאה. בוקר ראשון של מה? הכוונה פשוט לבוקר יום ראשון? לבוקר ראשון של שנת הלימודים בגן או בבית הספר? זה בוקר ראשון כי הזמן מתחיל מחדש. זמן של פרדה.
לא רק הילדה עוברת לחיים חדשים. גם האבא. והוא מוצא את עצמו כותב. זה כל כך נוגע ללב. אין דבר יותר פשוט מלכתוב את שֵם הבת. אבל הכתיבה הזו גם מְשַׁלַּחַת את הבת למקום אחר. וכמה דאגה יש בזה. שהכריך יגיע אליה. כמו מכתב במעטפה.
המכתב-כריך הזה, כמה הוא מקפל בתוכו את הרגע. את הרצון לעטוף את הבת, לצייד אותה במזון. ועם זאת בשיר יש עצב גדול בידיעה שהמעטפה תיקרע ותושלך, והכריך ייאכל. ודווקא האכילה המשוערת פוצעת שם משהו, בכתב שעל הנייר. נייר הכריך, נייר הספר. השיר רואה את בדידות המילים הכתובות, לא רק את שמחת האכילה.
הוא כותב את שמה כאיזו בקשה לגננת, לָעולם – תדאגי לה, תדעי מה שמה, תמסרי לה את זה ממני.
*
2
*
לִפְנֵי הָרוּחַ
עַל שְׂדֵה כֻּתְנָה
צֵל הָעֲנָנִים
*
*
לַיְלָה אָפֵל
צַמְּרוֹת בְּרוֹשִׁים מִתְכַּסּוֹת
רוּחַ חֹרֶף
*
(ענבר לוז)
תלוי במזג האויר / אורי קיטה | ספר חדש!
אנו שמחים להודיע על צאתו לאור של ספרו הראשון של אורי קיטה. הספר כולל הייקו והייבון והוא התבשל ארוכות עד להדפסתו בחיפה בשבוע שעבר.
לפרטים ולרכישת הספר לחצו על התמונות שלמטה או כאן. לפניכם אחרית הדבר של הספר.
————————————————————————-
הַמַּחְסָן נִשְׂרָף
דָּבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר
פְּנֵי הַלְּבֵנָה
[מיפנית: יעקב רז]
זהו שיר ההייקו הראשון שקראתי [מאת מסהידה, תלמידו של באשו, בן המאות ה-17-18]. הקריאה הקצרה הותירה אותי שקט לרגעים ארוכים, המום כמעט. עמדתי עם מסהידה מול המחסן שנשרף, ראיתי את הלבנה. תהיתי מה הרגיש כשכתב כך רגע שכזה. האם קיבל אובדן המחסן? השתאה מול פני הלבנה? אולי הוקל לו? [קרה לי שרציתי לשרוף מחסנים]. כל אלו חלפו בליבי. חזרתי לקרוא את השיר. הוא לא הסגיר דבר. פשוט, ללא רגשנות או דימויים מתוחכמים, ללא הפרדה בין הכותב והדברים עליהם כתב, מסהידה תאר רגע אחד.
מאז אני לומד את ההייקו דרך קריאה וכתיבה, ואולי יותר מכל, דרך תרגול בתשומת לב. לא צריך להבין דבר בהייקו כדי לכתוב אותו. יש לפתוח את חלונות החושים והתודעה.
מורה לציור אמרה לי פעם 'אל תצייר את מה שאתה יודע, צייר מה שאתה רואה'. גם בהייקו. כשנוכחות כזו מתאפשרת, אני לא צופה במתרחש מהצד, אלא חלק ממנו.
כך, אפשר להתבונן בנמלת הקציר, לכאוב עם קשיש, להשתקף באישוניו של כלב טובע. לראות את כולם כחברים, שותפים שווים ברקמת הקיום, תלויים זה בזה, משפיעים זה על זה.
הייקו הוא אימון לחיים, השירים הם רק תוצריו. הם מופיעים על פספרטו התודעה ונעלמים מיד, ואם אינם נכתבים כלל, אין בכך דבר.
ובכל זאת, עם השנים, נאספו מעט שירים ומצאו את מקומם בספרון שלפניכם. חלקם נכתבו מיד, חלקם לאורך זמן. בתהליך ניסיתי לחזור לרגע הנכתב בפשטות ובכנות. לזקק, לצמצם ולצקת אותו לתבניות המלים, ועדיין, להשאירו פתוח. די בהחלפת מילה, סדר המילים, או ניקוד אות יחידה, כדי לשנות הייקו כליל. לו יכולתי, הייתי מציג את השירים על כל גרסאותיהם כשהם מתחלפים מול עיניי הקורא, דועכים ונגלים כמו קליגרפיה שכותבים נזירי זן במכחול טבול במים. למדתי המון בתרגול הזה, והוא לא היה לי קל.
אֵין מָה לַעֲשׂוֹת עוֹד
רַק לִפְרֹשׂ עָלֵי שַׁלֶּכֶת וְלִישֹׁן יוֹפְיוֹ שֶׁל הָהָר
[סנטוקה, מיפנית: יעקב רז]
אורי קיטה, סתיו 2025
קרוב
שיח גרניום (פלגרון חריף) בבוקר שבת באלול. דבורים באות אל הפרחים. בבת אחת ולהרף עין נשלחות זרועות מתוך העלים הירוקים. דבורה אחת שירדה אל הפרח נקטפת מן האוויר. ומתברר שכּל הזמן הזה ארב שם גמל־שלמה ירוק קטן. הוא תופס את הדבורה בזרועותיו הקדמיות שהן כאולרים ומתחיל לטרוף אותה. נדמה שהוא יודע איך לתפוס אותה כך שלא תוכל לעקוץ אותו. זבובונים מגיעים אחרי רגע לזירה ומתחילים ליטול את חלקם מגוף הדבורה הגוסס. הם עולים על ראשו של הגמ"ש, וייתכן שהוא טורף אחד מהם. כל כך קשה לראות את הקטן והקרוב.
כאביה ודאי עזים מאוד. תארו לכם מה זה להתקצץ כך עד מוות בצבת חדה, כמו במזמרה. היא קרובה מאוד, אולי רואה אותי. כל כך הרבה כאב קרוב כל כך לקצה האף. אנחנו מכירים את זה.
ואחר כך הדבורה נדממת וגם הגמ"ש עוצר. ואז הוא מרים אותה – מזוודה ריקה שהייתה פעם טיפת דבש מעופפת – ונושא אותה במין לאות לצד השני של השיח.
וכל הזמן הזה, יפה וקטן, פקוח, עדין כל כך, שקט כל כך – הפרח-הפיתיון, מסב מבטו מכל זה הצידה.
*
בִּדְמָמָה גְּמוּרָה
הוֹרֶסֶת גְּמַל־שְׁלֹמֹה קָטָן
מַיְנָה עַל אַסְפַלְט
*
~
מַחְשִׁיךְ
בְּבַיִת שֶׁפַּעַם תִּכְנַנְתִּי
נִדְלַק אוֹר
ירח חסר: הייקו בעברית 