קטגוריה: על הייקו

מקובל שהייקו כולל מילת זמן ('קיגו') המציינת את העונה, במישרין ('סתיו', 'קיץ') או בעקיפין (פריחת דובדבן, ירח ערפילי). אבל למעשה יש בכל הייקו שתי עונות: עונת השיר ועונת הקורא, ובהרחבה, זמן השיר וזמן הקורא. מילת העונה בשיר מעוררת את שתיהן ויוצרת מרווח (=הפרש וחיבור) של זמן. כלומר, מילת העונה גם מפנה שאלה אל הקורא: מה העונה אצלך? מה הזמן? מה השעה אצלך? התשובה תמיד משתנה אבל גם תמיד אחת: עכשיו.

כשמם כן הם:

על הייקו נוגע בקצרה במספר אופנים בשאלה מהו טבעו של ההייקו

קישורים שולח החוצה לעוד מקורות משמעותיים על וסביב הייקו

שניהם עמדו ריקים כמה חודשים. עכשיו הם ישנם. בהמשך ודאי ימשיכו להתעדכן ולהשתנות.

 

The kite's feathers

are preened winter's

first shower

(Kyorai)

 

 

הייקו הוא 'מינימלי' רק מנקודת המבט של הכברת המילים. אך מנקודת המבט של השתיקה, הייקו הוא המקסימום שאפשר וראוי לומר.

מדוע יש להתחשב בנקודת המבט של השתיקה? מפני שזאת נקודת המבט של רוב רובו של היקום. אף אדם לא הוציא מילה יותר רחוק מהירח.

[כמה הערות שנרשמו בשולי שיר הפתיחה בספרו של אלכס בן-ארי "קורת השער", סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2015]

—

—

—

עוֹבְדִים יַחַד

גֶּזַע הָעֵץ

וְהַנַּקָּר

—

בלי עצים אין נקרים.

עובדים יחד: צמיחת העץ ממתינה לנקישה הראשונה.

זרע העץ. ביצת הנקר. יום יבוא.

בלי הנקר העץ ישנו אך הוא לא יהיה בית, ולא תיבת תהודה;

משמעותו תהיה שונה.

—

בלי עץ אין נייר ואין הספר הזה.

בלי עצים לא היינו מסוגלים להחזיק עיפרון.

אצבעות הפרימטים התפתחו לאחוז בענפים. מכאן הגמישות הזאת.

ברווז לא יכול לכתוב הייקו. רק להגיד בקול. להמשיך לקרוא הנקר

[לחצו להגדלה]

עדכון 26.6:

הביקורת של אלי הירש על הספר ב-7 לילות

איתן בולוקן, מחשבות בעקבות ההשקה

חגית בן אליעזר על ארוע ההשקה

וידאו מלא של הארוע 

גארי הותם

ארבעה מתוך "חלב שפוך", 2010

*

*

יוֹם אַחֲרוֹן

הָרִים מַגִּיעִים אֶל

סוֹף

*

*

סוֹגְרִים אֶת דֶּלֶת הַמָּלוֹן

דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתָר מֵאַחוֹר

אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ

להמשיך לקרוא 4 + הרצאה על

פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן

מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי

בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ

 

אביב 1989

סן פרנסיסקו

(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך "ליל טל", הוצאת קשב)

*

פריחה היא גם נבואה על נשירה קרובה.

אבל בשיר הזה מי שנשר אינם הפרחים אלא האֵם.

עתידם – עֲבָרָהּ: מציאות אחת.

המסרק עשוי עץ. גם עץ הדובדבן.

השיר קורה בַּמִרווחים:

המרווח שבין הפריחה והנשירה; המרווח שבין שיני המסרק; המרווח שבין הבת לאמה; המרווח שבין החיה למתה; המרווח שבין יפן לסן פרנסיסקו; המרווח שבין המשוררת, המתרגם, הקורא.

האם הבת נזכרת במסרק? נוגעת בו? אני חושב שהיא עושה בו שימוש. שהיא מסרקת בו את שְׂעָרָהּ שלה.