קטגוריה: מקור

מובא כאן תיאור של עבודה (עריכה עצמית) על שיר הייקו. התהליך המתואר כאן ארך דקות ספורות, הגם שבתיאורו בכתב הוא עלול להיראות כמשהו ממושך. בפועל מדובר בתהליך מאוד מהיר ואינטואטיבי של מחיקות ותיקונים. אולי יהיה בכך עניין למישהו מן הקוראים או הכותבים. התהליך הזה אינו מתרחש תמיד, ויש שירים שנכתבים שלמים לגמרי, או שלמים יותר.

*

השיר שכתיבתו תתואר כאן נכתב במכונית, רגע אחרי שהחניתי ודוממתי את המנוע. מולי, מבעד לחלון הקדמי הנקי מגשם, עמד נחליאלי על ענף של עץ לימון.

אחרי רגע, מבעד לחלון הימני הפתוח למחצה של המכונית, שמעתי שיר מסתלסל של ציפורים. איני יכול לזהות את הציפורים על פי השיר. היו שם שתיים ששוחחו. השיר התחיל מקִרבת הנחליאלי לפרי הלימון הגדול. הרגע היה עניין של צבעים וצורות, צהוב-ירוק מול שחור-לבן. גם כמילים, נדמה לי, שתי המילים האלה, לימון ונחליאלי, כמעט תוססות למגע. חיבור הצבעים, העובדה שהציפור היתה קטנה יותר מהפרי… כל זה לא התנסח לי, אבל נכח שם באופן מידי.

הנוסח הראשון של השיר שנרשם בפנקס היה:

נחליאלי בעץ לימון

מן הצד אני שומע

שירת ציפורים אחרות

את הגשם והאוויר החורפי לא יכולתי להכניס לשיר. תהיתי אם האור, האוויר וריח הגשם יכולים לעלות מהמילה "נחליאלי". אולי לא, אבל אין ברירה. מעבר לזה, זהו שיקוף נאמן של "רגע ההייקו", אבל השיר היה ארוך מדי. איני מקפיד באדיקות על משקל ה-5/7/5 היפני, אבל כאן נוצרה "מפלצת" של 8/8/8, 24 הברות, וזה יותר מדי. בנוסף, המילה "בעץ", שהיתה אמורה לשקף את הימצאות הציפור כשהיא אפופה בענפים אינה מדויקת. היא יכולה לצייר תמונה של ציפור בתוך גזע חלול. לכן – "על העץ". אופציות אחרות כמו "על ענף לימון" נזנחו מיד. הצירוף "ענף לימון" נראה מגושם, מעין מטפורה עקומה.

הפּשרה היתה לוותר על המילה "עץ" ולהשאיר "לימון" בתקווה שהעץ יעלה אצל הקורא מהפרי, במעין צמיחה הפוכה. הבעיה עם "לימון" היא שהיא יכולה לסמן את הפרי ואת העץ, ובעברית מדוברת היא מסמנת את הפרי יותר מאשר את העץ, ואולי מישהו ידמיין את התמונה כלימון על שולחן ועליו הציפור, וזה כבר כמעט סוריאליסטי ולא רצוי. מצד שני יכול להיווצר כאן "רווח צדדי" אם התמונה שתעלה היא של הציפור על הפרי המחובר לעץ, הגם שזה לא מה שראיתי. לכן סיכמתי עם עצמי על "נחליאלי על לימון". אולי ה"עץ" יחזור לשורה באחד הימים.

המילה "נחליאלי" היא ארוכה מצד אחד (4 הברות), אבל אי אפשר לוותר עליה ולוּ מהסיבה שהיא "מילת עונה" ישראלית מובהקת.

השורה השנייה היתה בעייתית יותר. הנוסח המקורי "מן הצד אני שומע" שם דגש רב מדי על ה"אני". התמונה שנוצרת היא של אדם מוקף ציפורים. אבל לא זאת היתה ההרגשה ברגע ההייקו: לא שמתי לב לעצמי במכונית. לא "נעלמתי" (גם זה יכול לקרות לפעמים) אבל היתה תחושה חולפת של איזון או שוויון בין היושב במכונית ובין שתי הציפורים, הנראית והנשמעת. שיניתי את זה ל"מן הצד נשמעת" ואז ל"מן הצד נשמע" (לשם הקיצור). באותו העלם תיקנתי את השורה השלישית ללשון יחיד. השורה השלישית שהיתה במקור "שירת ציפורים אחרות" הפכה ל"שירת ציפור אחרת", הגם שהיו שם שתי ציפורים בדיאלוג. ההפסד של הדיאלוג היה סביר לאור הרווח של קיצור השיר. בנוסף" המילה "ציפורים" לא מוגדרת, ויכולה בקלות להיתפס כקבוצה גדולה. מוטב להפוך שתיים לאחת, ולמנוע הפיכת שתיים לעשרים-שלושים אצל הקורא.

בתיקון מהיר נוסף שיניתי את "שירת" ל"שיר". זה קצר יותר ושקול במשמעות.

עכשיו השיר הפך ל:

נחליאלי על לימון

מן הצד נשמע

שיר ציפור אחרת

זה עדיין לא 5-7-5, אבל "מפלצת" ה-8/8/8 התכווצה קצת. אגב, זה מה שטוב בכל צורה, בתבנית שירית: היא מחייבת לחשוב מחדש על המילים הראשונות, וגם אם לא מצליחים להגיע לדרישת הצורה, התהליך שהצורה מעוררת יכול להיות מעניין ולשפר את השיר.

הסתכלתי על "מן הצד". מצד אחד זה היה בדיוק הרגע, אבל הבנתי שמבחינת השיר והקריאה בו זה עמום, ובעיקר לא חשוב. ואם זה היה מאחור? ואם זה מהצד השני? הצד היה גבוה קצת, ולרגע חשבתי להחליף ל"מגבוה נשמע", אבל הקונוטציה ה"מונותאיסטית" גנזה את הרעיון הזה באִבּו. זה היה מוסיף פתוס בלתי אפשרי להייקו.

חזרתי בזיכרון אל רגע ההייקו. הבנתי שהעניין היה פחות הכיוון, ויותר הקִרבה. מי שיקרא לא יידע אמנם למקם את הקול, ויצטרך לשמוע את זה כרצונו, אבל לפחות שרטטתי "מעגל" של מרחק, שגם אם הוא לא מוגדר הוא יוצר יחסי קרבה. השורה הפכה ל"מקרוב נשמע". השימוש בסביל (נשמע) תיאר נכון יותר את הרגע, שהוא רגע של קליטה.

השורה השלישית היתה עכשיו "שיר ציפור אחרת". שקלתי להפוך את "אחרת" ל"אחר" ובכך הייתי מקבל 5 הברות. אבל יש משהו מלאכותי בצורת הזכר לציפור (הגם שבמקרא היא קיימת, למשל "כצִפּוֹר בודד על גג"), והנחתי לה להיות נקבה. אילו הייתי משנה ל"שיר ציפור אחר" המשמעות היתה נפתחת לכיוון שאינו רצוי לי – ה"אחר" היה מוסב גם על ה"שיר", וזה לא משהו שרציתי לרמוז. בהיסוס בין המשקל למשמעות גברה המשמעות די בקלות.

לבסוף, נותרה המילה "שיר". מה טוב יותר, "קול ציפור" או "שיר ציפור"? אין לי תשובה ברורה. המילה "שיר" יכולה להיקרא כטעונה מדי, אבל מצד שני יש לה "אליבי" בהיותה מילה פשוטה ושגורה מאוד. מה שהכריע את ההתלבטות היתה המציאות, הרגע: זה היה שיר ממש, ולא ציוץ, קרקור וכדומה.

הנוסח האחרון, לעת עתה לפחות, היה כדלהלן. המשקל נותר לא תקני: 7/5/6 ("ציפור אחר" היה יוצר 7/5/5, שנותן 17 הברות, אך לא בסדר הנכון). זה לא מושלם, אבל בנקודה זאת היה נראה לי שכדאי להניח לשיר.

*

נַחְלִיאֵלִי עַל לִימוֹן

מִקָּרוֹב נִשְׁמָע

שִׁיר צִפּוֹר אַחֶרֶת