קטגוריה: מקור

שיר שחרור מתמשך נפרש ממעל כיריעות אוהל. את הציפור עצמו אין לראות ולא את חברו שעונה לו בשיר. אין גבול לסלסוליו. כל רגע המצאה. כל רגע תפנית-שיר, תפנית-נשימה. כקליגרף ערבי שלגם מן הקפה החזק, הוא עולה, יורד, נפקח, צוחק, מתרחב, מתדקק, בוכה, פורח, קמל-לרגע ושב ומסתער אל השמים כמו מפל שעולה למעלה. אני בתוך שירו ושירו בתוכי.

כל עוד ימשיך לשיר לא אקום מפה. מטוסי הקרב שעפים ורועדים חזק מעל האוהל לא יכולים לסכור את המקור השר הזה. מתי החל השיר הנשמע? הרי הוא מונחל מדור לדור כבר מיליוני שנים.

גם את המטוס איני רואה, רק שומע. אנו ממתינים שקול הרעש יעבור וייספג. הוא מתחדש לשיר. ושירו יפה כמקודם.

*

שִׁלְהֵי אָבִיב –

מְמַלְּאוֹת אֶת הַדְּמָמָה

צִיקָדוֹת רִאשׁוֹנוֹת

כמו ציפור שנמלטה מקרקס כשמשקולת קשורה לרגלה, והיא טופחת בכנפיה שלא נחלשו בימי שִׁבְיָהּ ואף התחזקו בעקבות התעלולים שאילצוה לבצע, וכל אימת שהאוויר והרוח יתמכו בה תוכל להגביה ולעוף כאילו אין דבר המכביד עליה – אך כשהרוח נחלשת, ולוּ במעט, לא יעמוד לה כל כוח כנפיה והיא תיפול בבת אחת כמו סמרטוט רצפה רטוב מחבל גבוה, כבד מאבק ומגשם.

דְּרוֹר פְּרוּשׂ כְּנָפַיִם

עַל פְּרָחִים כְּתֻמִּים

מֻטָּל עַל גַּבּוֹ

*

תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת
מִלְּפָנַי וּמֵאֲחוֹרַי
דְּבָרִים שֶׁאֶשְׁכַּח

~

(בכל סרלואי)

*

בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי

עֵץ תּוּת מַאְדִּים

מֵפֵר אֶת צַעֲרִי

אחי ואני מגיעים באיחור לחלקה בהר הרצל. סביב שני הקברים בני המשפחה מסיימים את התפילה. השמש קופחת, אני לבושה בסריג, חם לי מאוד. סבתא ברכה בחולצה ורודה עם פרחים, יושבת על כיסא פלסטיק קצת רחוק ומתפללת לבד. בתום התפילה דודי עוזר לה לקום כדי ללכת אל הקברים, לא מזמן אבחנו אותה עם פרקינסון. אבא לרגע מתכופף, מניח את ראשו על המצבות, עוצם עיניים וממלמל בלחש. תחילה על המצבה של גדי ואז על המצבה של ציפי. הוא מתרומם ומפנה אנשים אל מקום הסעודה. אחותי רוצה להניח אבנים קטנות על הקברים, אני לא יודעת מה אני מרגישה. אחותי אומרת "אני בגיל שציפי מתה בו, היא הייתה בת 29", זה מפחיד אותי. בת דודתי אומרת לאחייניה "אם גדי היה פה, הוא היה מת עליכם". משמאלי זוג מבוגר שותל פטוניות סגולות, צהובות ואדומות על אחד הקברים, אולי של בנם. דודתי משוחחת איתם, אחות שכולה עם הורים שכולים. אני לא שומעת מה נאמר, הנשים מתחבקות. בדרך החוצה אנחנו עוברים בין הקברים של הנופלים במלחמה הנוכחית. אני קוראת את השמות, כל כך הרבה בני גילי. ליד אחד הקברים חייל בוכה בקול, אני משתדלת לא להביט. בעיניי עולות דמעות.     

צָהֳרֵי אָבִיב
גַּעְגּוּעִים לָאֲנָשִׁים
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי

(כליל שמש)

*

חֶשְׁכַת שָׂדוֹת
מְקֻפָּל מִתַּחַת לְגֶשֶׁר
חֲסַר בַּיִת

*

רוּחוֹת שָׁרָב 

גַּם בַּלַּיְלָה

מְטוֹסֵי הַכִּבּוּי

~

(בכל סרלואי)

ליד הדלת, היא דרוכה לקראת צלצול ההפסקה הגדולה מבית הספר התיכון הסמוך. הצלצול מקפיץ את כתפיה. מאיצה במטפלת. כמו בכל יום, מאז התאריך שסימנה בלוח השנה הישן, הן יוצאות לכיוון הספסל שליד הקיוסק. עיניה על שער בית הספר. בהמולה, בין רגע, נשפכות ממנו חבורות תלמידים. חלקם ממהרים לקיוסק. אחדים מתגודדים מאחוריו. יש מי שמגלגל  ג'וינט. המוכר מושיט שתיה וכריכים לידיים הנדחקות. היא עוקבת אחרי כל תנועה, סורקת את פניהם אחד, אחד. מחפשת אותו שתמיד יצא איתם בשעה הזאת. היה בין הראשונים להגיע. לא יצא, שוב לא יצא. צלצול.

בֵּין נְיָרוֹתָיו

מִכְתָּב מִמּוֹסָד סָגוּר

בְּאַהֲבָה מֵאִמָּא

~~

(תמר נתנאל)

~

תַּעֲרוּכָה עִם הַייקוּ

שְׁלַל קוֹלוֹת צִפֳּרִים

בַּחוּץ? בִּפְנִים?

*

חוֹרֵק כָּל הַבֹּקֶר

עֵץ אֹרֶן קָשִׁישׁ

אוֹה, גּוּפִי, גּוּפִי