;;;

דממה של בוקר חורפי אחרי שהגשם פסק לרגע וציפורים החלו לשיר. איך הן מגיבות מיד לאור ולגשם, לכוכב ולעננים. טיפות מניעות את העלים כנחיל חרקים שקופים. אדוםחזה רחוק על גדר רשת ואז פתאום קרוב זוהר כתום ונעלם. נקבת שחרור בוחשת בעלים יבשים ספוגי גשם. טיפות גדולות תלויות על ענפי עץ עירום, נוצצות כפירות זעירים. השמש נעלמת מופיעה נעלמת.

מרזב ממלמל את מי הגג. השעות האלה, שבין הדברים, שעות חסרות תוכן, שבהן אין דבר מלבד הגשם והאזנה לו, לו ולגשם המשני היורד מהעצים, שנעשים לזמןמה עננים מקומיים, נמוכים.

האלון מנער מִמְטָר רציני. פעמוני הרוח עונים לו בקריאות התפעלות חלושות. מישהו שר מעל לגגון מעל ראשי. מְדַבֵּר, בלי ספק, כמוני, על הגשם.

   

   אוֹר בֹּקֶר גָּשׁוּם

   אַחֲרֵי אֲדֹם הֶחָזֶה

   רֵיחַ שֶׁל מַיִם

המבט

טֶרִי ל' פְרֶנְץ'

Contemporary Haibun 8(1), April 2012

 

עינינו ננעלו לרגע ואז הוא הפנה את עיניו. מה ראיתי? התרסה? בושה? לא ידעתי מה לעשות במבטו. עזבנו את תחנת המשטרה – בני בן החמש-עשרה, אביו החורג ואני. הנסיעה אל בית אביו היתה דוממת ברובה.

"למה שתגנוב, בן?"

הוא רק נעץ מבטו אל מחוץ לגג הנפתח של המכונית. הוא אף פעם לא גנב יותר.

לַיְלָה אָפֵל

הַאִם אָנוּ רוֹאִים אֶת

אוֹתָם הַכּוֹכָבִים?

הוא לא מסב את מבטו. בחור בגיל העֶשְׂרֵה שעומד בשלג לצד הכביש בערב ראש השנה, לצדו מזוודה שחורה על גלגלים. עיניו הכחולות מצועפות. אפו אדום. אני בהליכה, מנסה לשרוף קצת קלוריות של חגים. אני נתקלת בו. הוא אומר שהוא השתחרר לא מזמן מהכלא ותפס טרמפ הביתה אבל כשהגיע מצא את המזוודה שלו ארוזה על המרפסת. אנחנו מדברים קצת. הוא אומר שהוא ישתפר ואני נותנת לו כמה דולרים. הוא מחבק את צווארי. עינינו נפגשות ונאחזות. אני הולכת משם.

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

בְּעֵינֵי חָבֵר חָדָשׁ

הַמַּבָּט הַיָּשָׁן

געגועים הביתה

פיטר ניוטון

געגועים הביתה

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

Contemporary Haibun 8(4), January 2013

 

במשך עשר שנים גרתי ברחוב הסמוך לגן החיות של אטלנטה. זה מקור של ריגוש למבקרים רבים. אבל אחרי זמן-מה התחלתי לחשוב על המקום כעל בית כֶּלֶא לְחיות. בהתחלה זה היה כיף ללכת לאורך הקיר האחורי של מתחם הג'ירפות רק כדי לראות את הכלב מגיב למתקפת החייזרים. גם נהניתי מהקולות של הטווסים שעלו בלילה מהג'ונגל האקזוטי. הקולות גרמו לי לחוש שאני בחוברת ישנה של טרזן. אבל אף פעם לא הצלחתי להוציא את "הפנתר" של רילקה מהראש. תמיד היה משהו שהיה פוסע שָׁם. איך שהוא תופס את המהות של הפראיוּת. את הרצון הראשוני הזה לִחיות. את הכוח להמשיך לנוע. עכשיו עכשיו עכשיו – התקווה היחידה שֶׁחיה יודעת.

אֶמְצַע חֹרֶף

הַשְּׁאָגָה שֶׁל אַרְיֵה

בְּרַמְקוֹלִים

כלא קוֹפִי קְרִיק

טרישה קנול

כלא קוֹפִי קְרִיק [כלא נשים באורגון, ארה"ב]

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מקור: Contemporary Haibun 14(3), October 2018

 

Euphydryas_editha_taylori.jpg
Taylor's checkerspot, אורגון, ארה"ב. תצלום: Aaron Barna

חלום אחרי בוקר שביליתי בתוך בית סוהר שמור לנשים, במסגרת קבוצת קריאה של ספרים רוחניים בהשתתפות נשים שמְרַצּוֹת מאסרי עולם. שוחחנו על פנימיוֹת שמיועדות לאמריקנים-ילידים, בלי להשוות אותן במפורש לחיים בבית כלא, או למכלי אגירה גדולים, או למחסני סחורות. כמה מהנשים האלה מטפלות בגורים של כלבי נחייה וכמה מהן עובדות במעבדה ומגדלות זחלים של זן הפרפרים "טיילור משובץ" המצוי בסכנת הכחדה, מתוך כוונה להשיבם לאזורי המחיה שלהם באוֹרֶגוֹן, שם שִׂגשגו בעבר.

הַמָּקוֹם הַיָּחִיד

שֶׁאֶפְשָׁר לְכַבּוֹת בּוֹ אֶת הָאוֹר

הַשֵּׁרוּתִים בַּכְּנֵסִיָּה

ואז החלום שלי מהלילה: פתחתי דלתות בביתי הישן והכנסתי נשים צעירות רבּות פנימה, הנחתי להן לבחור חדרים, להניח את הצלחות שלהן על מדפים לא-מתאימים במטבח, לתלות את בגדיהן, להטריח אחת את השנייה בשאלה מי תחלוק חדר עם מי. רק ביקשתי מהן שישאירו לי מַעֲבָר חופשי דרך החדרים כדי שאוכל להוציא את הכלבים שלי החוצה לחצר הסגורה. סגורות בחצרות, איך שאסירות מכריזות על הופעת פרחי שֵׁן הָאֲרִי במדשאות קטנות. צהוב, צבע כנגד חומות בטון וגדרות תיל חדים כתער.

גָּדֵר רֶשֶׁת

צְלָלִים בְּאוֹר זַרְקוֹרִים

דֶּשֶׁא רָמוּס

אחשוורוש

עָנָן וּבְרָקִים

רְגָעִים לִפְנֵי גֶּשֶׁם

לִפְנֵי הַזְּרִיחָה

 

אחרי הגשם הראשון לח בגן כמו בחממה טרופית. בבוקר, לפני הזריחה, הבזקים הפתיעו בגובה, והיורה בא אחר כך, שוטף את החושך. באוטובוס כל הנוסעים בבגדי קיץ. מזגן בשיא העוצמה. בסנדלים אני יוצא אל שלולית ראשונה.

IMG_1483
דובון יפהפה, תל אביב, 2017  

מוקדם בגן. אין איש. אני רואה דובון יפהפה. כששלחתי את תמונת בן מינו בשנה שעברה לשרון אס, היא כתבה לי שהוא נראה לה כאחשוורוש. לכאן אקרא לו מעתה אחשוורוש מצוי. השם דובון, שקשור ל"צמריריות" הזחל שלו, באמת לא לעניין. האחשוורוש חומק אל סתר שיח קוצני. צעקת שלדג ואז הדינוזאור עצמו. שקערורית על מדרגה שֶמים בה, שעד לפני שעה היו גבוהים כעננים.

פלשתי לתחומן של יתושות הידועות כ"יתושות הנמר האסייתי" שעקיצתן כואבת. מאוחר יותר אני קורא ש"הנמר האסייתי" מהגר ברחבי העולם בתוך צמיגים משומשים המיובאים מדרום מזרח אסיה. מים מצטברים בצמיגים, וביצי היתושים נוסעים למרחקים בתוך גלגלי הגומי.

בדרכי הרחק משם אני רואה פרפר קטן, סָטירית הטבעת, מכסה ומגלה את ה"עין" של כנפיו. הגן מלא בהן היום. היא נוחתת על פיסת צואה, טעות מביכה, ונוסקת מיד. גם האחשוורוש נוחת לרגע על שבלול, מבין שזה לא לעניין, פורש. אני מנסה לדמיין את מגע פיסת הרגע של פרפר בקונכייה. אין בזה שום דבר יוצא דופן זולת ההפתעה של מין בְּשֶׁאֵינוֹ מינו. אבל הרי הכול זה כך. הזבוב שזה עתה נחת עלי, זה לא יותר ולא פחות מוזר.

אני יושב בראש גרם מדרגות. סטיריות הטבעת עולות אלי אך לא מגיעות, כמו מטפסות במדרגות האוויר שמעל למדרגות האבן. שוב ושוב הן עולות לראות מי זה, ואז חומקות לימיני. שם הפתוח.

על המדרגה הנמוכה אחת מהן מותחת את כנפיה בשמש, יושבת על עלה יבש, עד שבן מינה מגיע והם מסתלקים משם כזוג. העלה ואני נותרים מאחור, בשני קצות גרם המדרגות.

שחרור ושני בולבולים (שלושה. ארבעה.) מצד זה של הגדר, בחסות אותו העץ.

לא רחוק ממני מישהי עומדת, מדברת בקול אל הצמחים. בבהלה, כך נדמה לי. בכאב.

סימנים

רוג'ר ג'ונס

הייבון מתוך Goodbye

 

*

בלילה הראשון שבּו הכרתי את מי שתהיה אשתי, שאלתי אותה על הָאָרוּס שלה, שעליו שמעתי מאחֵרים.

היא משפילה את מבטה אל השטיח. "האמת, הוא שקוע בעבודה שלו בזמן האחרון". לרגע שנינו שותקים.

לְסֵרוּגִין

מֵעֵבֶר לִתְרִיס וֶנֶצְיָאנִי

גַּחְלִילִית

 

 

מפל

התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו. הגלויה שבהן.

המבט נח על מקטע. בגבולותיו המים חוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. בכל מקטע תנועה אחרת. חלקן סוערות – זינוקים, הינתזויות, התערבלויות מקציפות, התרסקויות על משטחי סלע. אחרות מיושבות יותר – משטחים של זרימה אופקית נמרצת או קירות מים דקים, שקופים למחצה, רועדים מרוב מהירות.

בשולי המפל תנועה נוספת. מים קטנים פורשׁים מן הנתיב המרכזי וזורמים בקילוח איטי, פרברי, בערוצוני צד זעירים. מלווים את המפל לכל אורכו כמו אִמרה שקטה, מפכפכת. נקווים פה ושם בשקערוריות סלע. מפֶּרֶץ יחיד של תנועה המפל נעשה במבט הזה לביבר של תנועות מחזוריות.

וישנם במפל גם מים נוספים, שאינם דומים לאף אחד מן הקודמים. הם נולדים בנקודות השיא שלו, כאשר הוא ניתך בעוצמה במדרגת סלע ומזנק חזרה מעלה. בשיא גובהו של הזינוק הזה, בגלל משב רוח פתאומי או התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם, טיפה או שתיים ניתקות מן הדבוקה ומתעופפות הצידה בקשת רחבה עד שהן נוחתות על אחד הסלעים הרחוקים, מעמיקות בהדרגה את צבעו. כל קשת כזו היא מפל של טיפה אחת, תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק.

העין מוסיפה לעקוב אחרי המפל הרחק למטה, שם הוא הולך ומתמתן עד שהוא שב ולובש את צורת הנחל ונעלם מאחורי עיקול ההר. גם מפלי הטיפה משנים את צורתם. נספגים אל תוך הסלע. מותירים אחריהם רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי.

 

בְּצַד הַמַּפָּל

מַכְהִים אֶת הַסֶּלַע

מַיִם שֶׁלֹּא הִמְשִׁיכוּ

חלון מול חלון

נראה שאיש כמעט לא מבקר במקדש הזה, קונפוקו-ג׳י, לעומת המוני ילדי בית ספר ותיירים שמובאים באוטובוסים הממלאים את המקומות הפופולריים יותר. היה עוד איש אחד בלבד במתחם, ואני מנחש כי הוא משורר הייקו, מפני שלכאן באים בעיקר בגלל ענייני הייקו, הגם שהגן והצומח יפים אף הם. במקום ניצבת בקתה קטנה ששהה בה בערך ב-1670 מצואו באשו (1644-1694), וגם קברו של יוסה בוסון (1716-1783). אלו שניים מארבעת אנשי ההייקו הגדולים, וצירופם במקום קטן אחד הוא יוצא דופן ומצדיק נסיעה באוטובוס קו 5 לצפון-מזרח קיוטו ועליה ברגל.

בקתתו של באשו נהרסה והיה זה בוסון ששיקם אותה ב-1776 בעזרת תלמידיו. צירוף שני אתרי הזיכרון נוגע ללב. מצד אחד – מצבה, מצד שני -צריף קטן, פתוח. בוסון ובאשו השאירו בקתה, ואילו אני האחראי הייתי מאפשר למשוררים לשהות שם לילה או שניים. המבנה כה קטן, שאתה יכול להיות בטוח שאתה תופס בגופך את החלל ששהה בו באשו ובלי ספק גם בוסון ישב בו. מובן שלא די בכך כדי להפוך אותך למשורר ברמתם, אבל הידיעה הזו עשויה לעורר השראה. הצריף דל, העץ אכול וצפוד. אבל הכול אפשרי כאן.

אצלנו מקובל לפעמים לבחור משורר ולהראות לעולם כמה הוא עלוב, לחשוף את חולשותיו ולהיבנות (כביכול) על זה. ההצעה כאן אחרת: למצוא משורר – ולבנות לו בית. או לשקם את ביתו (וכל בית זקוק לזה במידת מה). ואז לגור ליד הבית הזה, או בתוכו.

בדרך החוצה אני רואה עש שחור. על כנפיו שני פסים. הם כמו מתחברים לאחד. כמעט. האם אפשר להיות כך עם זולת, כחלון מול חלון, כזוג כנפיים?

בוקר מעונן

חדר מלון בקיוטו

שומר על שקט

העיגול

 

עֵץ לִימוֹן יָבֵשׁ

שֶׁנָּתַתִּי לוֹ מַיִם

שַׁחְרוּר בָּא אֵלָיו

 

פרפר לבן עובר את הגדר, כלומר עובר דרך הגדר, ומתקרב אל החצר. איני יכול להגדיר אותו. אור הקיץ חזק, והוא לא מתמסר לעין. הוא עפעוף בלתי פוסק והעין המתמקדת לא יכולה לו. העין המתמקדת אוהבת דברים נייחים, אבל הפרפר הזה הוא משהו בין דבר לתדר. הוא מתנועע כאסוציאציה בהירה באור.

תמיד הוטרדתי מאוהבי הפרפרים נושאי הרשתות (נבוקוב הוא אחד הנודעים שבהם), שבכיסם האחד אהבת הפרפרים ובכיסם האחר מרעלה וסיכות. פרפרים לא רוצים להתקבע ובוודאי שלא להתרעל. המבט המשתוקק, הננעץ, האספני, מתגשם ונהיה סיכה ננעצת. יש דברים שלא נועדו להיאסף. פרפרים. כוכבים. אני בטוח שיש אנשים שאילו היו יכולים היו אוספים גרמי שמים, מכבים אותם ומסדרים במגירות.

הוא עף, עובר בתנועה שבורה את המרחק, ומתחיל לבדוק פרחים. נראה שהם לא לרוחו. וכשהוא כמעט מוותר ונעלם, מופיע עוד אחד. פרפר דומה לו מנקודת מבטי, אבל אין לי ספק שהם רואים את ההבדלים.  קראתי שצרעות יכולות להבחין בתווי הפנים של בנות מינן ולזהותן (גם על פי הריח). איני יודע אם זה כך בפרפרים.

אלו ודאי זכר ונקבה. הם החלו להסתחרר זה סביב זה במהירות כמו שתי גלקסיות בעוברן קרוב. איך הם עושים את זה, אני צריך לבדוק. לפתע נוצר ביניהם מעין מרחב פתוח-מחבר, ונקודת מרכז ברורה. ציר. פתאום יש עיגול לבן באוויר, מרכז ברור לעולם. ואז העיגול נפרם, והם ניתקים איש לדרכו. כל זה ארך אולי עשר שניות.

פתאום הבנתי משהו שאיני יכול לנסח בדיוק על העניין הזה של הכתיבה, כלומר על תשומת הלב, שנתפסת פתאום בדבר, ונהיית צמודה אליו כאילו בינך ובינו יש ציר נעלם. עד הפרימה ההכרחית. כשהפרפרים היו מרותקים זה לזה, גם אני הייתי מרותק. כמו כוכב בודד המקיף מרחוק שתי גלקסיות מתמזגות.

ימי חיי פרפר בוגר קצרים. עניין של שבוע-שבועיים בערך. חייו של היצור הזה החלו בזחילה ובאכילה והמשיכו ללא תנועה כגולם במשך תקופה ארוכה בהרבה. העיגול המהיר הזה שונה מאוד מהחיים הקודמים, הן מהזחילה והן מ"צינוק" הגולם. האם הפרפר זוכר משהו מחייו הקודמים? האם נותר בו שמץ מהם, כמו זיכרונות ילדות עמומים אצלנו? או כמו השהות שלנו ברחם? כמו זיכרון של חיים קודמים? האם כשהוא רואה זחל או גולם של פרפר מבני מינו הוא יודע שהוא היה פעם כזה?

אני בטוח שהם עצמם לא יודעים שהעיגול שהם התוו הוא כמעט סמל של חייהם, חיי הגלגול. האם יש משמעות לכך שאנו נראה את זה, ונאמר את זה?

 

חָצֵר רֵיקָה

קוֹל פַּעֲמוֹנֵי רוּחַ

אַחֲרֵי הַפַּרְפַּרִים

 

15.6.17

הצד הקדמי פונה אל החומות ואל השמש העולה במזרח. עברתי לצד הצל. כאן מאחור יש שולחנות עגולים על משטח חצץ וכסאות עץ. צל קריר עוד סוחב אחריו שמץ לילה. כוס מיץ תפוזים לצדי. זבוב אורב על זגוגית השולחן. השמש כולה חסומה בבניין. קול אמבולנס רחוק. ירושלים. אורן, לימון ותאנה. הפגים מתקדמים לקראת הקיץ שכבר. אין איש.

נקר מקיש על גזע עץ לא רחוק לא נראֶה. קולו הרבה יותר רחב ומתפשט ממנו-עצמו. מעל שורות נורות – דרורים, ואת הכול מלווה רחש מזרקה קטנה. פרחים. חלקם גבוהים ממני. איני יודע את שמותיהם. אל תקום עדיין. יש זמן. משהו מחכה. המועקה הזאת כבר הגיע זמנה לחלוף. אולי עכשיו, אולי הצל הזה ייקח אותה כמים האוספים מים. וגם אם לא. מאחורַי יש מדרגות המובילות לגן קטן, העשוי כמעין שביל. אלך לשם עוד מעט. בינתיים אני מחדד עיפרון.

המחשבה הזאת שבכוחו של עורב על אורן גבוה למחות כוחות כמו קנאה, תשוקה, חמדנות… שבכוחה של הכתיבה הזאת, הממוקדת במה שכאן, במה שיש לנגד העיניים, לטשטש את הרקע של העבר, העתיד, של מה שאין… אני פתאום לא מאמין בזה, אבל ממשיך לכתוב כמו מכוח נדר שנטלתי אֵי-אז. החצר מרושתת כבלים ועליהם נורות, כהכנה לחתונה לילית. בֵּית נורה אחד ריק. צוצלת ניצבת מעליו. מישהו חיבר במסמרים, בניצב לגזע אורן, חתיכת פח. הצוצלת נכנסת והומה תחתיו. עכשיו זה הגג שלה.

תְּחִלַּת יוֹם קַיִץ

קוֹל נְקִישַׁת הַנַּקָּר –

דָּמַם בֵּינְתַיִם