קטגוריה: האיבּוּן

מתחת עץ, מביט בעץ אחר. שירת שַחרור מגבוה, בין סוף חורף לתחילת אביב. גם על העץ שלי עומד ציפור. סבכי. לא שר.

שלדג מצטרף לשַחרור השר על הדולב העירום. השחרור גבוה יותר. השלדג שותק, מאזין לשיר הזר. יום חורפי, תחילת אדר. הגן פורח. כמעט אין פרח שאין לו חרק שנוחת עליו, או מרחף בקרבתו. פשפשים על רותם. פרחיות נעמי רבות פוקקות פרחים. גמל שלמה צעיר, ראשו למטה, ליד פרחי פיגם. גם אתמול וגם לפני שלושה ימים עמד שם.

דבורת דבש על צידה בתוך פרח לוטם סגול. מקרוב אני רואה שהיא תפוסה ומשותקת במלתעות יפרוחית (עכביש פרחים) לבנה. קוּר נמתח מגופה אל קצה הפרח. רגליה טעונות אבקה. לשונה שלוחה החוצה.

שְׁנֵי זְבוּבִים קְטַנִּים
עַל כְּנַף דְּבוֹרָת דְּבַשׁ מֵתָה
גֶּשֶׁם סוֹף חֹרֶף

על פרחים סמוכים דבורים אחרות, אחיותיה, חיות ומלקטות אבקה. אם הזבובים חשו מיד במותה, בטוח שגם הדבורים האחרות יודעות זאת. אך הן לא מפסיקות ממלאכתן. הכוורת זקוקה להן. הן ישובו אליה, אבקה ברגליהן, ויספרו שם על העכביש, ועל הזבובים, ועל הדבורה.

שלדג צורח ונוחת על מעקה. השַחרור מפסיק לשיר. כאילו חש אף הוא במות הדבורה ונאלם.

הספר "הווה" (2020), שעיקרו הייבּון ומקצתו שירה קצרה, אזל בהוצאה.

עותקים ספורים נוספים נדפסו לאחרונה ואפשר להשיגם בקישור הזה.

מאת סונאם צ'הוקי (בהוטן)[1]

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

צָב מְאַבֵּד

אֶת הָרֹאשׁ בֶּהָרִים –

עַנְנֵי שְׁקִיעָה

*

קינלי מביט מחוץ לחלון הגדול של בניין בית המשפט המחוזי. כפרו שמעבר לנהר נראה בקושי מבעד לענן של ערפל.

הוא עזב את ביתו באור ראשון לדיון של היום. השעון על הקיר מראה 9 בבוקר. לשכות השופטים עדיין נעולות לגמרי. השומרים עדיין לא תפסו את עמדותיהם. המזכיר המשפטי גולש באינטרנט במחשב מתוצרת "דֶל" בחיפוש אחר חץ וקשת. הוא מעיף מבט לרגע כשקינלי נוקש בדלת. הוא אומר, במשיכת כתף אדישה, "אולי יהיה דיון היום".

עברו חמש שנים מאז שאביו של קינלי מת. הוא הביא ערמת מסמכים לבית המשפט המחוזי: צוואת אביו שמורישה לו את הקרקע, תעודת הפטירה של אביו, אישור על היעדר התנגדות לקיום הצוואה מאחותו היחידה, שהצטרפה למנזר, תצלומים של תעודות הזהות שלהם, מפות של הקרקע, אישורים על תשלום מיסים ובקשתו להעברת הקרקע על שמו. קצות המסמכים החלו להתעגל ולהתבלות. צו בית המשפט החתום, שמעביר לו את הקרקע, עוד חומק מידו.

המסדרון הצר שמחוץ לאולמות הדיון מתמלא בתובעים ובנתבעים. ניסיונות מגושמים ליצור תקשורת דועכים במהירות. קינלי מביט סביבו. אישה שפניה חבולים נדחקת בפינה. שני צעירים מוכנסים פנימה, אזוקים לשוטרים. הם יושבים בשפיפה על מושב הבטון בקצה המסדרון. השוטר המבוגר יותר יורק לתוך ערוגת פרחים שנמצאת מתחת לחלון הפתוח. השוטר השני מחטט באף. זוג צעיר בבגדי חג מפלסים דרך בתור, שואלים אם מישהו מוכן להיות עֵד לרישום נישואיהם.

לקראת חצות היום מתפתל התור כנחש אל מחוץ לבניין אל המדרגות המרוצפות בשמש הקופחת. אף אחד ממאווררי התקרה אינו פועל. אחד מהצעירים מושיט את ידו האזוקה, מרים ומוריד את המתג שלידו כמה פעמים. השוטר מושך בכתפיו ואומר, "אין טעם".

המזכיר המשפטי מוריד את התריסים בחדרו ונועל את הדלת. זמזום עמום של מזגן נשמע במסדרון.

"שָמָה הייתי רוצה להיות", אומר האיש האזוק השני בצחוק יבש. אף אחד לא מגיב.

קול גלגלים על חצץ בחצר. דלתות מכונית נטרקות. מלמול עובר במורד התור.

"השופטים הגיעו!".

קול צעדים בחוץ על רצפת הגרניט. אפוף בושם וחגורת מאבטחים, שופט יחיד חולף במהירות על פני ההמון אל תוך לשכתו.

קינלי דופק על דלתו של המזכיר המשפטי.

"אין דיון היום", הוא אומר. הוא עדיין גולש בחיפוש אחרי חץ וקשת.

*

נָהָר קָפוּא –

עָגוּר מְחַפֵּשׂ

בָּעֲרָפֶל

---

[1] Sonam Chhoki. משוררת. בארדו – שלב המעבר בין מוות לחיים חדשים בבודהיזם הטיבטי (ההערה במקור). מתוך Genjuan Haibun Contest (N. Yuasa & S. H. Gill, eds.), Hailstone Haiku Circle, March 2015, pp. 67-68.

מאת קארה הולמן

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

לגננת הייתה ודאי סיבה טובה להניח אותי על ראש הפסנתר העומד כי סירבתי לשיר "אני קומקום קטן" עם שאר הילדים. למען האמת, לא ממש סירבתי, פשוט לא שרתי כשגברת ק' קטפה אותי פתאום והניפה והניחה אותי כאן. רגליי בגרביים בלי נעליים משתלשלות בחוסר ביטחון מעבר לשפת הפסנתר, על מנת שאהרהר בחטאי. אני יודעת שאמא תסדר הכול כשתגיע לאסוף אותי אחר הצהריים, אבל לעת עתה כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא שהדרך ארוכה עד למטה, אם אקפוץ או אפול.

אֲבוּדָה –

הָרִים

בַּאֲשֶׁר אַבִּיט

תרמילי חרובים ירוקים בגובה העץ. חרדונים נחבאים בסדקי צל. שחרור שר כמקדם פני אורח. מלקט זרעי מרווה לשתול בבית. נכנס בצל אֵלָה שהשחרור מזמר ממנה. עובר לעץ אחר. הולך בעקבותיו, כמעריץ אחרי כוכב. לבסוף הוא מתרצה ושר בקרבתי, עד ששירו נפסק והוא נוזף בצקצוקים קצרי רוח. מחשבות על אכזריות, שׂר טיפש מדבר בתוך הראש. מראות מלחמה. הוא חוזר לשיר.

אני מנסה ליצור אתו תקשורת בשריקת פראזות מן הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של בטהובן. לרגעים נדמה שהוא מגיב בווריאציות, כמנסה לתרגם לעצמו בקול את המוזיקה לשפתו הציפורית. לרגעים נדמה שהוא ממש ממתין לי שאמשיך. אחרי התזמורת אני מכניס את הפסנתר. לפתע הוא שותק. אינו.

אילו היו מספרים לבטהובן שהמוזיקה שלו תישרק, במקום הנידח הזה, 225 שנה אחרי הלחנתה, ועוד באוזני ציפור – אני לא רוצה אפילו לדמיין את תגובתו.

קָרוֹב כָּל כָּךְ

שַׁחְרוּר שָׁר לַחֲבֵרוֹ

עַנְנֵי אָבִיב

רוכב על האופניים בגינה ציבורית ליד הבית. על כיסא גלגלים יושב קשיש. מאחוריו, על ספסל, המטפל, שנועץ מבט בטלפון סלולרי המושען על עורפו של הקשיש. כשאני חולף על פניהם הקשיש אומר "בוקר טוב". עד שאני קולט שהוא פנה אלי אני כבר רחוק למדי, אולי עשרה מטרים משם. עד שאני חוכך בדעתי אם לעצור ולחזור ולהשיב לברכת השלום אני מתרחק עוד. איני חוזר, הרגליים מדוושות.

אחרי שעה וחצי אני חוזר. במורד השביל, על האופניים המתגלגלים מעצמם. הפעם אעצור, ארד מהאופניים, אשאל לשמו, אשאל בשלומו, אלחץ את ידו, אתעניין קצת בחייו, אתנצל שלא עצרתי מקודם.

*

מֵעַל סַפְסָל

עוֹרְבָנִי עוֹמֵד עַל עֵץ

רוּחַ אָבִיב

אישה בתחנת האוטובוס שואלת את הנהגים אם הם מגיעים לאוניברסיטה הפתוחה. שוב ושוב התשובה שלילית. אני אומר לה שעוד כמה דקות יגיע קו 45 והוא יביא אותה לשם. היא שואלת, "לפתוחה?", ואני מהנהן. היא מודה לי בהתרגשות, אומרת "יש אנשים טובים בעולם, ואתה אחד מהם". היא אומרת זאת כאילו הצלתי אותה ממוות. אני מחווה מין תנועת ביטול ביד.

למחרת (היום בבוקר) אני נזכר בשיחה בתחנה ודמעות עולות בעיניי, כאילו נזכרתי במפגש עם מלאך נושא בשׂורה ולא באישה שממהרת להשגיח על בחינה כלשהי, היא מסבירה לי ועולה, נכנסת פנימה, נעלמת.

*

שֶׁמֶשׁ אָבִיב

עַל הַמַּזְגָן הַכָּבוּי

זוּג דּוּכִיפַתִּים

זחל שׂעיר, פס צהוב לאורכו, מחפש את דרכו על מעקה. אבוד, תועה על ענף מתכת חלול, קר, נטול עלים.

הוא מסתובב שם כסומא בארובה (מצדה החיצוני). צבעי האזהרה שלו יגנו עליו אולי מפני טורפים, אבל הוא לא יגיע לשום מקום. בקרוב ייפול.

עלי להעבירו משם, אבל לאן? הוא צריך להית על הצמח הפונדקאי המתאים לו, אחרת אין טעם בשינוי המקום. צמח שממנו לא יוכל לאכול לא טוב בהרבה ממעקה מתכת.

בסמוך אני מבחין ברותם. אני מחפש בטלפון "זחל רותם" ומקבל את תמונתו. עשנור הרותם. הוא לא רחוק מהבית.

אימהות העשנורים נוהגות (משום מה) להטיל את הביצים לא על הרותם אלא בסמוך לו, והזחלים, בעזרת קורים דקים ומשבי רוח, מתעופפים כטרזן בתקווה להגיע לשיח הנכון. כלומר, קיצרתי כאן תהליך טבעי, והעזרה שהגשתי ליצור נוגדת סדרי בראשית. ואולי רק לזה נועד האדם? להיות טבע ש"חורג" מהטבע באופן שמשפר אותו? כמו רופא המגיש עזרה לאדם או ליצור שחיידק תקף באופן טבעי. או כמו משורר שמוסיף מילים לתופעת טבע, שיכולה להסתדר בלעדיהן.

בבלי דעת, לרגע אחד, מילאתי את תפקידה של הרוח.

*

טִפָּה כְּבֵדָה

בִּקְצֵה עָלֶה יָרֹק דַּק

שֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף

*

*

רקפות ורודות וצחורות רועדות ברוח קרה. השמש יצאה אחרי גשמים רבים (אחרי ימי חום בחורף) וכל ציפור פורצת פה בשיר. שרות זו לזו ממרחקים. טוב לצותת לשיר ציפור. המיית יונים ובקר גועה עונה לציפורי השיר. מה אם כולם מבינים את כולם כאן זולתנו, בני האדם? אולי כל עץ מבין את כל הציפורים כפי שכל פרח מבין את כל העצים, קולט ומבין את פשר כל ריח הנודף מהם? אם כך, אולי אנו כמו אורח במסיבה בארץ זרה, והוא נכנס לאולם הנשפים, וכולם מדברים בהתרגשות, והוא אינו מבין אף לא מילה אחת, והוא פוטר את הקולות כרעש, כקשקוש. 

בגבי עירית גדולה, צופה אתי ממקומה בעשרות הרקפות. כמה עני היה המרחב כאן אילו רק מין אחד של פרח, הרקפת המצויה, היה נעדר ממנו. הם נמצאות כאן באלפיהן, מציצות מסלעים ומתחת שיחים, משוחחות עם חזזיות ועם בלוטים, מפטפטות עם הסביונים, מעריציהן. נסיכות אביונות, ציפורי אדמה, פרחים שמלהפך. כמו מועמדות שנקבצו מכל קצות הארץ לתחרות מלכת היופי. וכולן זוהרות במידת מה, וכולן עצובות במקצת. כל אלו הבלים, כמובן. שום תחרות ושום זוהר ושום עצב. צל אחד ורוח אחת מכסים את כולנו. 

חיפושית רפואנית מושכת את עצמה על צמרות יער העשבים הזעיר. כנפי החפייה שלה קצרות, כמו בגד הקטן בהרבה מידות על הגוף. היא מתקדמת על צמרות העשב כמו גורילה על חופת יער. כבדה, כושלת לפעמים ונעלמת, ואז שבה ועולה ומתגלה. בהשוואה לעלים ולפרחים שמסביב היא נדמית כבעלת משקל עצום, כמעט כקריקטורה של חיפושית. אבל בטבע אין קריקטורות. אין דבר מופרך מפני שהכול מופרך כחלום. בטבע הכול הוא מה שהוא. רק אנו חושבים על ״מדויק״ ו״מוגזם״.

אני מרים ראש ומולי, מבהיל בְּרַכּוּת, ירח כמעט מלא של כמעט אמצע שבט. איני יכול להימנע מהתחושה שהוא מביט בי. בהיר כעבים הסובבים אותו. ענן דמוי לווייתן שט לצדו. נדמה שכל הרקפות קדות בפניו. הן אי-אז הוא היה, ככל הנראה, חלק מכדור הארץ. הוא האח המודח, הגולה, קין לבן שנידון להביט אל גן עדן הפורח, לובנו קרוב ללובן הרקפות, אך דבר לא פורח על פניו. והוא רוצה להיות פרח, והוא אכן פורח איכשהו, בלא עלי כותרת, בלא גבעול, קרוב לעננים, אבל כמו הפרחים טובל באור השמש.

יָרֵחַ בָּאוֹר –

גְּחוֹנָהּ שֶׁל סְנוּנִית

נִצָּת

כוסינו עננים לחלוטין. סוף השנה. אדום-חזה הוגה אותיות בודדות. כילד הלומד לכתוב, אוחז בעיפרון באצבעות מעוקלות. קצת שמש יוצאת בבת אחת עם ציוצו. ואז דממת הקור.

סוֹף הַשָּׁנָה

דְּבוֹרֵי דְּבַשׁ לְעֵבֶר

פִּרְחֵי הָרוֹזְמָרִין

שמש אחרונה יורדת מול לחי ימין. ציפור משרקק. אלה אטלנטית. עיגולי גדם שנצבעו כחול מביטים סביב כעיניים של תמנון, מתחת לזרועות הענפים העירומים, השוחות לאט. ציפור קטן אחר על שיח סמוך. בא אל האור וממנו. בלא כל קול. שותף-סוד. ודאי ציפור ידוע ומוכר. איני יודע מהו שמו וגם לא אברר. נוצותיו זקורות מעט, מקנות לו ארשת קיפודית. מבין עירום הענפים עולה הצירוף: ציפור-שלכת.

מֶרְחַק צִפּוֹר

בְּתוֹךְ יָרֹק בָּרוּחַ

נוֹצָה לְבָנָה

בין ארשת המוקיון לארשת הנסיך – תמיד עובר גם עורב סמוך כהערה על נוכחותם – תמיד עצים בולעים אותם אחר כך – תמיד פלא אותה נוצת-רקיע מבליחה כמו מעטפה תכולה המבצבצת מתיק-הצד של הדוור – דוור שבא (ירד) אליך במיוחד: העורבנים.

עַל גֶּדֶר הַגַּן

אֲרוּגָה בְּשַׂק שָׁחֹר

יְרִיעָה שֶׁל אוֹר

אבל אז עוד מבט, וכל האור נפרם ומתפוגג משק היוטה המתוח על הסורגים.

בבת אחת הכול נגמר. כאילו מישהו כיבה הכול.

בִּפנים, בחוץ.