קטגוריה: האיבּוּן

הירח המלא שראיתי אתמול, אדמדמן ועולה במזרח, ענקי בין בניינים ומנופים, פיתה מלאה גחלים, מנמיך עכשיו, מקליש, חיוור, זוחל למים, מושיט בחשש את כרית הבוהן. אני צף במֵי הים השקטים, רגליי לירח, ראשי לשמש. רואה את עצמי לפתע כמו מבחוץ, שמש-פלנטה-ירח וקו זעיר באמצע, צף, מיושר מול הצהוב והלבן, מוחזק בידי שלושתם, מקף קצר באמצע דף, זה ה'אני', כזה: -.

סְנוּנִיּוֹת בָּאוֹר

מִתְקָרְבוֹת לַמֵּזַח

כֹּה אָרֹךְ             צִלִּי

אנו שמחים להודיע על צאתו לאור של ספרו הראשון של אורי קיטה. הספר כולל הייקו והייבון והוא התבשל ארוכות עד להדפסתו בחיפה בשבוע שעבר.

לפרטים ולרכישת הספר לחצו על התמונות שלמטה או כאן. לפניכם אחרית הדבר של הספר.

————————————————————————-

הַמַּחְסָן נִשְׂרָף

דָּבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר

פְּנֵי הַלְּבֵנָה

[מיפנית: יעקב רז]  

זהו שיר ההייקו הראשון שקראתי [מאת מסהידה, תלמידו של באשו, בן המאות ה-17-18]. הקריאה הקצרה הותירה אותי שקט לרגעים ארוכים, המום כמעט. עמדתי עם מסהידה מול המחסן שנשרף, ראיתי את הלבנה. תהיתי מה הרגיש כשכתב כך רגע שכזה. האם קיבל אובדן המחסן? השתאה מול פני הלבנה? אולי הוקל לו? [קרה לי שרציתי לשרוף מחסנים]. כל אלו חלפו בליבי. חזרתי לקרוא את השיר. הוא לא הסגיר דבר. פשוט, ללא רגשנות או דימויים מתוחכמים, ללא הפרדה בין הכותב והדברים עליהם כתב, מסהידה תאר רגע אחד.

מאז אני לומד את ההייקו דרך קריאה וכתיבה, ואולי יותר מכל, דרך תרגול בתשומת לב. לא צריך להבין דבר בהייקו כדי לכתוב אותו. יש לפתוח את חלונות החושים והתודעה.

מורה לציור אמרה לי פעם 'אל תצייר את מה שאתה יודע, צייר מה שאתה רואה'. גם בהייקו. כשנוכחות כזו מתאפשרת, אני לא צופה במתרחש מהצד, אלא חלק ממנו. 

כך, אפשר להתבונן בנמלת הקציר, לכאוב עם קשיש, להשתקף באישוניו של כלב טובע. לראות את כולם כחברים, שותפים שווים ברקמת הקיום, תלויים זה בזה, משפיעים זה על זה. 

הייקו הוא אימון לחיים, השירים הם רק תוצריו. הם מופיעים על פספרטו התודעה ונעלמים מיד, ואם אינם נכתבים כלל, אין בכך דבר.

ובכל זאת, עם השנים, נאספו מעט שירים ומצאו את מקומם בספרון שלפניכם. חלקם נכתבו מיד, חלקם לאורך זמן. בתהליך ניסיתי לחזור לרגע הנכתב בפשטות ובכנות. לזקק, לצמצם ולצקת אותו לתבניות המלים, ועדיין, להשאירו פתוח. די בהחלפת מילה, סדר המילים, או ניקוד אות יחידה, כדי לשנות הייקו כליל. לו יכולתי, הייתי מציג את השירים על כל גרסאותיהם כשהם מתחלפים מול עיניי הקורא, דועכים ונגלים כמו קליגרפיה שכותבים נזירי זן במכחול טבול במים. למדתי המון בתרגול הזה, והוא לא היה לי קל.

אֵין מָה לַעֲשׂוֹת עוֹד

רַק לִפְרֹשׂ עָלֵי שַׁלֶּכֶת וְלִישֹׁן           יוֹפְיוֹ שֶׁל הָהָר

                                          [סנטוקה, מיפנית: יעקב רז]

אורי קיטה, סתיו 2025

שיח גרניום (פלגרון חריף) בבוקר שבת באלול. דבורים באות אל הפרחים. בבת אחת ולהרף עין נשלחות זרועות מתוך העלים הירוקים. דבורה אחת שירדה אל הפרח נקטפת מן האוויר. ומתברר שכּל הזמן הזה ארב שם גמל־שלמה ירוק קטן. הוא תופס את הדבורה בזרועותיו הקדמיות שהן כאולרים ומתחיל לטרוף אותה. נדמה שהוא יודע איך לתפוס אותה כך שלא תוכל לעקוץ אותו. זבובונים מגיעים אחרי רגע לזירה ומתחילים ליטול את חלקם מגוף הדבורה הגוסס. הם עולים על ראשו של הגמ"ש, וייתכן שהוא טורף אחד מהם. כל כך קשה לראות את הקטן והקרוב.

כאביה ודאי עזים מאוד. תארו לכם מה זה להתקצץ כך עד מוות בצבת חדה, כמו במזמרה. היא קרובה מאוד, אולי רואה אותי. כל כך הרבה כאב קרוב כל כך לקצה האף. אנחנו מכירים את זה.

ואחר כך הדבורה נדממת וגם הגמ"ש עוצר. ואז הוא מרים אותה – מזוודה ריקה שהייתה פעם טיפת דבש מעופפת – ונושא אותה במין לאות לצד השני של השיח.

וכל הזמן הזה, יפה וקטן, פקוח, עדין כל כך, שקט כל כך – הפרח-הפיתיון, מסב מבטו מכל זה הצידה.

*

בִּדְמָמָה גְּמוּרָה

הוֹרֶסֶת גְּמַל־שְׁלֹמֹה קָטָן

מַיְנָה עַל אַסְפַלְט

*

מאת סונם צ'הוקי^[1]

דרך סורגי האוורור – כתם של שמיים אפורים ומשב קור. בחוץ, בחצר, נשמע קול משרוקית ורקיעת רגליים רצות. אין לך צורך בפעילות גופנית באגף הנידונים למוות. רק ההמתנה הזאת. אולי היום. את מתחננת ומתפללת לעוד יום אחד. את תלכי בלי להתנגד, את מבטיחה, אבל לא היום.

הגונג מכריז על השעה. צעדים. נקישת צלחות פח. רחש קולות מתקרב אל תאךְ. ליבך מתפוצץ בראשך. זיעה נקווית על מצחך ומתפשטת על כל גופך. מפתח שורט את המנעול. בבקשה, בבקשה, את לוחשת. הו, לא! זה התא הסמוך. תחינה חנוקה: "לא, בבקשה, לא! הצילו! הצילו!". הד של חבטה בקיר התא. לחישות כעוסות. רגליים נגררות במסדרון. דממה. דרך סורגי האוורור – צלילים צלולים של שַחרוּר. את נושמת לעוד יום אחד.

מַעֲבַר הָרִים שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ

הַצֵּל הָאִטִי

שֶׁל נֶשֶׁר קֵרֵחַ

---

[1] Contemporary Haibun Online, April 1, 2012 vol 8 no 1. המחברת היא משוררת ילידת בהוטן.

מאת מרגרט דורנאוס (ארה"ב)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

יוֹם הַבִּקּוּר

אֲחוֹתִי שׁוֹכַחַת

שֶׁכָּחֹל זֶה צֶבַע

היום אחר הצהריים אני פוגשת את החברה-הכי-טובה החדשה — אישה עדינה כאֲנִיץ, לבושה כולה בצהוב-קנרית. תכשיט גדול ומנצנץ צמוד מעט מעל לליבה. פתקית נדבקת כחולה תלויה מתחת לתכשיט, ועליה רשימת שמות בני משפחתה בכתב יד עגול ומסולסל. כשהיא הולכת הפתק מתנפנף כנגד חולצתה ככנף נקועה.

היא מפשילה את השרוול מעלה כדי לחשוף צמידים צבעוניים וצמיד לבן שמיועד למעקב אחר תנועותיה. "יפה", היא אומרת, מצביעה תחילה על זרועה ואז עליי, בעוד אחותי מחבקת אותה בחיבוק הדוק. "מי החברה הכי טובה שלך"? שואלת אחותי. ואז שתיהן מחייכות חיוך רחב — כחולקות סוד שלא ניתן להבינו. כאילו הכירו זו את זו מאז ומתמיד, ביקום מקביל שאיני מסוגלת לראות אף את קצהו.

תְּפִלַּת עַרְבִית

הִבְהוּב שֶׁל אוֹר

חִבּוּק הַחֹשֶׁךְ

*

שיר שחרור מתמשך נפרש ממעל כיריעות אוהל. את הציפור עצמו אין לראות ולא את חברו שעונה לו בשיר. אין גבול לסלסוליו. כל רגע המצאה. כל רגע תפנית-שיר, תפנית-נשימה. כקליגרף ערבי שלגם מן הקפה החזק, הוא עולה, יורד, נפקח, צוחק, מתרחב, מתדקק, בוכה, פורח, קמל-לרגע ושב ומסתער אל השמים כמו מפל שעולה למעלה. אני בתוך שירו ושירו בתוכי.

כל עוד ימשיך לשיר לא אקום מפה. מטוסי הקרב שעפים ורועדים חזק מעל האוהל לא יכולים לסכור את המקור השר הזה. מתי החל השיר הנשמע? הרי הוא מונחל מדור לדור כבר מיליוני שנים.

גם את המטוס איני רואה, רק שומע. אנו ממתינים שקול הרעש יעבור וייספג. הוא מתחדש לשיר. ושירו יפה כמקודם.

*

שִׁלְהֵי אָבִיב –

מְמַלְּאוֹת אֶת הַדְּמָמָה

צִיקָדוֹת רִאשׁוֹנוֹת

כמו ציפור שנמלטה מקרקס כשמשקולת קשורה לרגלה, והיא טופחת בכנפיה שלא נחלשו בימי שִׁבְיָהּ ואף התחזקו בעקבות התעלולים שאילצוה לבצע, וכל אימת שהאוויר והרוח יתמכו בה תוכל להגביה ולעוף כאילו אין דבר המכביד עליה – אך כשהרוח נחלשת, ולוּ במעט, לא יעמוד לה כל כוח כנפיה והיא תיפול בבת אחת כמו סמרטוט רצפה רטוב מחבל גבוה, כבד מאבק ומגשם.

דְּרוֹר פְּרוּשׂ כְּנָפַיִם

עַל פְּרָחִים כְּתֻמִּים

מֻטָּל עַל גַּבּוֹ

מִמְטַר אביב ירד והשמים התכסו עננים כמו בחורף. אור וצל ועצים וצוּפיות רבות. מטוס קרב חולף מרעיש מעורר מחשבות על הרס, טבח, מוות, מעורר כעס, חרדה ובושה. הצופיות מעודדות סביב. פרחי הלוטם הסגולים בעשרות, הם וחיפושיותיהם. האזוב הֶעָנָו. אלון רוקד באור סתווי בערב פסח. אלת המסטיק ששנים סוככת מעלי דומעת שרף שקוף דביק מענף שנגזם לה. חוטר מלבלב יוצא מאזור הגדם. קטלב צעיר נוגע בה כמנחם. ואף אני מניח יד.

פִּרְחֵי כְּלִיל חֹרֶשׁ
עוֹרֵב תּוֹקֵף עוֹרֵב
בָּאֲוִיר הַסָּמוּךְ

הצופיות יורדות אל שיח המרווה לחפש פרחים שאינם עוד. מטוסים. אנפה. פרפר. עננים. שפרירה קשקשנית. לבנים כולם. זרים זה לזה. מלבד הפרפר והפרח.
גוש כבד שעשוי מחומרי המקום הזה, המדינה הזאת, מוברג בתוכי. אני מטלטל את זה באשר אלך, כמו שולחן שאפשר להעביר ממקום למקום והבורג תמיד יהיה בו. בורג עבה מוברג. תפוס בחלודה. ואי אפשר להוציאו משם. אפשר רק להניח לידו דברים אחרים.
ציפור נסתר שר הברה אחת וחדל.
פשוש נגלה ונעלם.
יקרונית על ברקן ראשון, יותר מחושים מגוף.

על שולי פרח לוטם עכביש במארב לזחל של ארינמל. אורב לו בזרועות מוות פרושות לרווחה, כממתין לחיבוק.
נקישות גבוהות. נקר מפצל קליפה של ענף אלון מאוּזן ומדי פעם משמיע ציוץ. אני נזכר בסבי בנגרייתו. עוטה סִינָר אפור. אוחז במַפְצַלְתוֹ ובפטיש (אשר מונח שנים על שולחני, מובטל), מכה קלות, אפוף ניחוח דבק וטבק, מפזם פרקי חזנות.
מן העבר השני צריחת שלדג מתיישבת בראש דולב רגע לפני הנסיך. מקורו של השלדג פונה לענן כצופה בראש תורן ספינה האומד את עוצמת הסער שלנוכָח. אבל פתאום בוקעת שמש והעץ והעוף נשטפים אורה, וחזהו הלבן מבהיק שם ככוכב.

סוף יום חם. חרוב שממול מסתכל בי. חרוב קרוב גוהר מעליי. שַחרור של סוף יום חם באביב. הציפורים האלה הן לבבות שחורים מזמרים, הצדיקים הנסתרים בראשי אילנות של העיר הרועשת הזאת.
פרחי תורמוס הלומֵי חום. נקודות צהובות של פרחי קידה מובסים. זו העונה שבה הרקפות מרימות ידיים, שבות לעפרן, מתכנסות בפקעות.
חרק גדול במעופו מעל ראש החרוב שממול. כנפיים מהירות נרשמות בעין המעפעפת. רוח קלה חולפת בצמרת. זוג בולבולים נפתחים, נסגרים.
על האדמה זרעי חרוב מן השנה שעברה. ארבעה-חמישה, כקבוצת כוכבים שנפלה. שני תרמילים זעירים של החרוב נשרו לארץ בטרם גדלו והבשילו. מושלכים בין עלים צהובים יבשים מֵעֵצָם, כזחלים של פרפר שלא יזכו להתגלם.
נבט אלון מבצבץ ליד סביון: העץ נמוך מהפרח.

עַל סַף לַיְלָה
שִׁיר שַׁחְרוּר מִצַּמֶּרֶת
תַּחַת שְׁנֵי כּוֹכָבִים

מתחת עץ, מביט בעץ אחר. שירת שַחרור מגבוה, בין סוף חורף לתחילת אביב. גם על העץ שלי עומד ציפור. סבכי. לא שר.

שלדג מצטרף לשַחרור השר על הדולב העירום. השחרור גבוה יותר. השלדג שותק, מאזין לשיר הזר. יום חורפי, תחילת אדר. הגן פורח. כמעט אין פרח שאין לו חרק שנוחת עליו, או מרחף בקרבתו. פשפשים על רותם. פרחיות נעמי רבות פוקקות פרחים. גמל שלמה צעיר, ראשו למטה, ליד פרחי פיגם. גם אתמול וגם לפני שלושה ימים עמד שם.

דבורת דבש על צידה בתוך פרח לוטם סגול. מקרוב אני רואה שהיא תפוסה ומשותקת במלתעות יפרוחית (עכביש פרחים) לבנה. קוּר נמתח מגופה אל קצה הפרח. רגליה טעונות אבקה. לשונה שלוחה החוצה.

שְׁנֵי זְבוּבִים קְטַנִּים
עַל כְּנַף דְּבוֹרָת דְּבַשׁ מֵתָה
גֶּשֶׁם סוֹף חֹרֶף

על פרחים סמוכים דבורים אחרות, אחיותיה, חיות ומלקטות אבקה. אם הזבובים חשו מיד במותה, בטוח שגם הדבורים האחרות יודעות זאת. אך הן לא מפסיקות ממלאכתן. הכוורת זקוקה להן. הן ישובו אליה, אבקה ברגליהן, ויספרו שם על העכביש, ועל הזבובים, ועל הדבורה.

שלדג צורח ונוחת על מעקה. השַחרור מפסיק לשיר. כאילו חש אף הוא במות הדבורה ונאלם.