מחבר haikuinhebrew

~

שְׁעַת סְגִירָה

הַסַּפָּר מִסְתָּרֵק

בִּזְהִירוּת רַבָּה

 

~

גַּן גָּזוּם

בּוּדְהָה יָרֹק-עַד

בִּקְצֶה הַשְּׁבִיל

 

~

פּוֹנָה אֶל הַשְּׁקִיעָה

הָאָחוֹת שֶׁאֵינִי מְדַבֶּרֶת אִתָּהּ

גָּדְלָה בְּשָׁנָה הַיּוֹם

 

~

מַכֹּלֶת סִינִית –

לְיַד הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת

פְּרָחִים צָפִים בְּצַלַּחַת

 

---

לפרטים על המשוררת ולשירים במקור >>>

סיריל צ'יילדס (ניו זילנד, 1941-2012)

Contemporary Haibun 4 (2003), p. 17

 

הבוקר אני מוציא את מה שנשאר מהמקרלים המפולפלים מהמקרר ומניח אותם בין פרוסות עבות מרוחות בחמאה של לחם שלשתי בלילה הקודם. יכולתי להריח את הלחם כשהתעוררתי והחלטתי על המקרלים במקלחת. שני כריכים, כל אחד חתוך לשתי חתיכות שעטופות בניילון נצמד ומונחות בהצלבה בתוך קופסת "טאפרוור" מפלסטיק אטום. אני מוחה את שמנוניות המקרלים מאצבעותיי ומוסיף תפוח, אגס וסכין פיקניק מתקפלת, שתי פיסות קטנות של עוגיית פלורנטין, עטופות בניילון נצמד, שתי מגבות נייר מקופלות, והקופסה מתמלאת. אני מניח אותה בתיק האדום ליד תרמוס כחול ישן מלא בקפה נמס וחלב, וארוחת הצהריים שלנו מוכנה.

בעוד חצי שעה ניפגש ליד המשרד שלך באוניברסיטה, נחלוף על פני עצים, מֵעֵבֶר לבית הקברות, אל החניון שמעל לעיר, מעל לנמל ולאוקיינוס. נשוחח קצת על מזג האוויר, על הספינות בנמל, ועל איך עוברים עלינו הימים. כשנסיים, אני אפתח את התיק האדום ואפתח את התרמוס הכחול. את תצחקי ותיקחי את קופסת הפלסטיק ובשקט תגידי, "מה אוכלים היום?". אחרי כמה רגעים תאמרי לי כמה נהנית מהכריכים, תשתי את הקפה שאמזוג לך, ונדבר על דברים שעוד לא קרו.

 

אוֹר סְתָו מְאֻחָר –

מִפְרָשִׂית כְּחֻלָּה עוֹבֶרֶת

מִמַּחְסָן לְמַחְסָן

 

 

 

 

*

לֵיל נְדוּדִים בְּמִטָּה זָרָה

בַּחַלּוֹנוֹת

גֶּשֶׁם וְגֶשֶׁם

 

מִתְבַּהֵר בְּקֹר
מַרְאֶה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי

–

 

*

חֲדַר אֹכֶל הוֹמֶה

מַבָּטִים בּוֹדְדִים

שֶׁל זוּגוֹת נְשׂוּאִים

לִפְנֵי שֵׁנָה
נִזְכַּר בְּעַנְנֵי
אַחַר הַצָּהֳרַיִם

כל שישי

בשתים עשרה וחצי, מאחורי עמוד רחב באולם הכניסה, אני מרכיבה משקפי שמש ענקיים של קרולינה למקה, וממהרת למדרגות החירום. ביציאה למחלקה אורב לי ד"ר רון, פסיכיאטר.  מאחוריו, במסדרון ארוך, מסתובבים חולים בפיג'מות ובמבט מאוייד.

 ד"ר רון מבקש לשוחח. מה אגיד לו? שאבא מילא את המחסן במסמרים, ברגים, פטישים, מברגים, חכות, קרסים?  שידו היתה תמיד על צווארי, מקבעת את מבטי אל המדרכה שהשתבשה משורשי הסיסם ההודי? שהגיע עם אמו ואחיו ונרשם ללימודי ביוכימיה בהדסה הר הצופים (הם חזרו. הוא נשאר בארץ)?  שאבא שלו היה רופא ולדעתי התאשפז כי אהב רופאים? שקנה לנו המון ספרי קריאה, ונקניקי שינקה, ושפאק, ובגדים? דיבר פולנית, גרמנית, יידיש, ספניולית, עברית, אנגלית, ערבית, אפילו ניב מסויים שמדובר בהודו?  שמרוב דאגה לסנובי, כמעט הרג  אותו במריחת יתר של אקסלון? שתיקן רהיטים, נזילות מים,שקעים, תקעים.

אולי אספר לו, שהיה צורח ומכה את אחותי? שגם על אמא הרים פעם יד? היא לקחה אותי ואת אחותי לסבתא בתל אביב. אחרי כמה ימים אבא הופיע, התחנן שנחזור. דודה שמחה לא נתנה לו להכנס. הוא סטר לה. ריח שום התפזר בכל החדר.

אני אומרת לד"ר רון שאני ממהרת.

יָשׁוּב עַל הַמִּטָּה

בִּבְגָדָיו, אַבָּא בְּחַדְרוֹ

מַבִּיט בַּדֶּלֶת

(חמוטל אראל)

שֶׁלֶג רִאשׁוֹן
בְּכָל חַלּוֹן
פְּנֵי יֶלֶד

זה השיר הפותח את הֶדֶף – ספר חדש בהוצאת ירח חסר, מבחר הייקו והייבון של רוברטה בירי בתרגומו של אלכס בן-ארי. אפשר לקרוא את השיר לפחות בשתי דרכים. בקריאה הראשונה התמונה תהיה – שלג ראשון בכל חלון. כלומר השבירה של השיר תהיה בין השורה השנייה והשלישית, כאילו השיר נכתב "[יש] שֶׁלֶג רִאשׁוֹן בְּכָל חַלּוֹן. פְּנֵי יֶלֶד".  התמונה תהיה של מבט מבפנים החוצה (מבעד כל החלונות רואים שלג), ויש גם פָּנים של ילד לצד התמונה המושלגת הזאת. ילד אחד. אולי הילד מביט מכל החלונות. אולי הוא לא מביט. אבל יש ילד אחד.

בקריאה השנייה תהיה השבירה בין השורה הראשונה והשנייה: שלג ראשון הוא תיאור עונָה, והתמונה היא שבכל חלון נשקפים פני ילד. כאילו השיר הוא "שֶׁלֶג רִאשׁוֹן: בְּכָל חַלּוֹן [יש] פְּנֵי יֶלֶד". כלומר, לא שלג ממלא את החלונות; השלג עוד קל, רק מתחיל. למשל, זה בניין בית ספר בשלג ראשון, ובכל חלון יש ילד כלשהו שמביט. יש הרבה ילדים.

מה שחשוב זה לא להכריע, ולראות את שתי האפשרויות מתנדנדות בשיר האחד. באפשרות השנייה התמונה היא אנושית מאוד. המון ילדים. באפשרות השנייה השיר מחזיר המון מבטים מבניין. כולם מביטים בשלג. המשוררת רואה איך הרבה עיניים רואות הרבה פתותי שלג.

באפשרות הראשונה את המון העיניים מחליפים הפתותים. קשה להוכיח את זה, אבל נראה שבאפשרות הראשונה יש בשיר יותר שלג ופחות עיניים – רק שני זוגות, של הילד ושל המשוררת. וזה מעניין, כי הרי המילים לא השתנות בשתי הקריאות. בקריאה הראשונה יש ילד אחד. אולי הוא מביט בשלג. ואולי לא. ודווקא הניתוק יוצר שיר יותר מעניין: בחוץ שלג, בפנים פני ילד. המשוררת רואה את השלג ואת הילד, הילד (עוד) לא רואה את השלג. בקריאה כזאת צומחת בשיר החורפי חמימות של הגנה. העולם בחוץ לבן, תווי פניו מיטשטשים והולכים, אבל בִּפְנִים, בחדר, יש פני ילד ברורים. מה היא רואה בפָּנים האלה? אולי, את ניגודם ביחס לפתותי השלג – יחידאיים גם הם – אך נערמים במהרה לשכבה לבנה – היא רואה את הפָּנים, כפתות שלג אנושי צעיר אחד, חד-פעמי, נפרד, מוצק, יציב – כך לפחות אפשר להאמין ולחוש, ולוּ לרגע.

 

 

–

חֲתוּלַת רְחוֹב
טוֹמֶנֶת רֹאשָׁה בְּיָדִי
הַפוּגָה בַּגֶּשֶׁם

–

לַיְלָה אֲרֹךְ
הַחֹרֶף מַעֲמִיק
עִם בֹּא שַׁחַר

–

הַגַּן בַּלַּיְלָה
בְּכוֹבְעֵי צֶמֶר תּוֹאֲמִים
קָשִׁישׁ וּמְטַפֵּל

–