מחבר haikuinhebrew

(לסשה)

*

גֶּשֶׁם עַל מִגְרָשׁ רֵיק

שׁוֹתְקִים יַחַד בַּחֹשֶׁךְ

בֵּין שְׁנֵי סַלִּים

 

*

מִקֵּץ לַיְלָה סוֹעֵר

עַל מַדְּפֵי הַסְּפָרִים

צֵל שׁוֹשָׁן צָחוֹר

 

~

שְׁעַת סְגִירָה

הַסַּפָּר מִסְתָּרֵק

בִּזְהִירוּת רַבָּה

 

~

גַּן גָּזוּם

בּוּדְהָה יָרֹק-עַד

בִּקְצֶה הַשְּׁבִיל

 

~

פּוֹנָה אֶל הַשְּׁקִיעָה

הָאָחוֹת שֶׁאֵינִי מְדַבֶּרֶת אִתָּהּ

גָּדְלָה בְּשָׁנָה הַיּוֹם

 

~

מַכֹּלֶת סִינִית –

לְיַד הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת

פְּרָחִים צָפִים בְּצַלַּחַת

 

---

לפרטים על המשוררת ולשירים במקור >>>

סיריל צ'יילדס (ניו זילנד, 1941-2012)

Contemporary Haibun 4 (2003), p. 17

 

הבוקר אני מוציא את מה שנשאר מהמקרלים המפולפלים מהמקרר ומניח אותם בין פרוסות עבות מרוחות בחמאה של לחם שלשתי בלילה הקודם. יכולתי להריח את הלחם כשהתעוררתי והחלטתי על המקרלים במקלחת. שני כריכים, כל אחד חתוך לשתי חתיכות שעטופות בניילון נצמד ומונחות בהצלבה בתוך קופסת "טאפרוור" מפלסטיק אטום. אני מוחה את שמנוניות המקרלים מאצבעותיי ומוסיף תפוח, אגס וסכין פיקניק מתקפלת, שתי פיסות קטנות של עוגיית פלורנטין, עטופות בניילון נצמד, שתי מגבות נייר מקופלות, והקופסה מתמלאת. אני מניח אותה בתיק האדום ליד תרמוס כחול ישן מלא בקפה נמס וחלב, וארוחת הצהריים שלנו מוכנה.

בעוד חצי שעה ניפגש ליד המשרד שלך באוניברסיטה, נחלוף על פני עצים, מֵעֵבֶר לבית הקברות, אל החניון שמעל לעיר, מעל לנמל ולאוקיינוס. נשוחח קצת על מזג האוויר, על הספינות בנמל, ועל איך עוברים עלינו הימים. כשנסיים, אני אפתח את התיק האדום ואפתח את התרמוס הכחול. את תצחקי ותיקחי את קופסת הפלסטיק ובשקט תגידי, "מה אוכלים היום?". אחרי כמה רגעים תאמרי לי כמה נהנית מהכריכים, תשתי את הקפה שאמזוג לך, ונדבר על דברים שעוד לא קרו.

 

אוֹר סְתָו מְאֻחָר –

מִפְרָשִׂית כְּחֻלָּה עוֹבֶרֶת

מִמַּחְסָן לְמַחְסָן

 

 

 

 

*

לֵיל נְדוּדִים בְּמִטָּה זָרָה

בַּחַלּוֹנוֹת

גֶּשֶׁם וְגֶשֶׁם

 

מִתְבַּהֵר בְּקֹר
מַרְאֶה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי

–

 

*

חֲדַר אֹכֶל הוֹמֶה

מַבָּטִים בּוֹדְדִים

שֶׁל זוּגוֹת נְשׂוּאִים

לִפְנֵי שֵׁנָה
נִזְכַּר בְּעַנְנֵי
אַחַר הַצָּהֳרַיִם

כל שישי

בשתים עשרה וחצי, מאחורי עמוד רחב באולם הכניסה, אני מרכיבה משקפי שמש ענקיים של קרולינה למקה, וממהרת למדרגות החירום. ביציאה למחלקה אורב לי ד"ר רון, פסיכיאטר.  מאחוריו, במסדרון ארוך, מסתובבים חולים בפיג'מות ובמבט מאוייד.

 ד"ר רון מבקש לשוחח. מה אגיד לו? שאבא מילא את המחסן במסמרים, ברגים, פטישים, מברגים, חכות, קרסים?  שידו היתה תמיד על צווארי, מקבעת את מבטי אל המדרכה שהשתבשה משורשי הסיסם ההודי? שהגיע עם אמו ואחיו ונרשם ללימודי ביוכימיה בהדסה הר הצופים (הם חזרו. הוא נשאר בארץ)?  שאבא שלו היה רופא ולדעתי התאשפז כי אהב רופאים? שקנה לנו המון ספרי קריאה, ונקניקי שינקה, ושפאק, ובגדים? דיבר פולנית, גרמנית, יידיש, ספניולית, עברית, אנגלית, ערבית, אפילו ניב מסויים שמדובר בהודו?  שמרוב דאגה לסנובי, כמעט הרג  אותו במריחת יתר של אקסלון? שתיקן רהיטים, נזילות מים,שקעים, תקעים.

אולי אספר לו, שהיה צורח ומכה את אחותי? שגם על אמא הרים פעם יד? היא לקחה אותי ואת אחותי לסבתא בתל אביב. אחרי כמה ימים אבא הופיע, התחנן שנחזור. דודה שמחה לא נתנה לו להכנס. הוא סטר לה. ריח שום התפזר בכל החדר.

אני אומרת לד"ר רון שאני ממהרת.

יָשׁוּב עַל הַמִּטָּה

בִּבְגָדָיו, אַבָּא בְּחַדְרוֹ

מַבִּיט בַּדֶּלֶת

(חמוטל אראל)