הֲקָלָה בַּחֹם –
הַשֶּׁעָן בַּחֲנוּתוֹ
קוֹלֵף תַּפּוּחַ
הווילון
בתוך גופי בן-התמותה, העשוי ממאה עצמות ומתשעה פתחי גוף, יש משהו שיכול להיקרא, בהיעדר מונח טוב יותר, רוח חשופה לרוח, שכן היא דומה למדי לווילון דק שנקרע ומתנועע לכל משב רוח קל. הדבר הזה בתוכי פנה לכתוב שירה לפני שנים רבות, בתחילה רק כדי לשעשע את עצמו, אבל לבסוף הוא הפך את השירה לעיסוק של החיים. עלי להודות שהיו זמנים שהדבר הזה שקע בדכדוך כזה, עד שהוא היה כמעט מוכן לנטוש את חיפושו, ושהיו זמנים אחרים שבהם הוא היה כה נפוח מגאווה עד שצהל בניצחונות של הבל מול הזולת. אכן, מאז שהדבר הזה התחיל לכתוב שירה הוא לא מצא שלווה פנימית, והוא תמיד מתנועע בין ספקות מסוגים שונים. ברגע מסוים הדבר רצה להשיג ביטחון על ידי כניסה לעבודה בשירות השלטון, ובפעם אחרת הוא רצה לבחון את עומק בורותו בניסיון להיות מלומד, אבל שני הדברים נמנעו ממנו לאור אהבתו לשירה, שאינה יודעת רוויה.
מצואו באשו, מתוך הספר בעריכת רוברט האס (Hass), The Essential Haiku, עמ' 235-236. מתורגם כאן מן האנגלית, בתקווה להכין בעתיד נוסח מתוקן מול המקור.
*
בַּוָּאדִי מִמּוּל
אוֹכְלִים יַחַד כָּל עֶרֶב
אֲנָשִׁים שֶׁאֵינִי מַכִּיר
(אורי קיטה)
*
טִפּוּל אַחֲרוֹן
שְׁתִיקָתִי מִתְאָרֶכֶת
תִּקְתּוּק שָׁעוֹן
(אורי קיטה)
.
אָבִיב מֻקְדָּם
הַכַּפְתּוֹרִים
שֶׁתַּחַת חֻלְצָתָהּ
(אפרת בלום)
*
הַבֹּקֶר
מַיְנָה וַאֲנִי (מִינִים פּוֹלְשִׁים)
חוֹלְקוֹת לַחְמָנִיָּה
שותף שחייה
מג'יד ואני נפגשים ליד סוכת מציל 3. הוא מיפיע, ליד נצרת, מבוגר ממני בעשור לפחות. אנחנו מתחילים לשחות בים שטוח וצלול, בקצב לא תואם. ליד מצוף העומק הראשון אני ממתין לו ומציע שהוא ישחה צפונה ואני סביבו במעגלים. אנחנו שבים ליד שובר הגלים של המלון. שחיית הלוויין הזו אורכת כשעה וחצי, אני מגיע אל החוף מותש. הוא מגיע אחרי ומתנצל. ליד המקלחות אנחנו נפרדים. מהטיילת נשמע מבזק חדשות.
אֶמְצַע מַאי
הָאֲדָמָה בּוֹעֶרֶת
הַיָּם קָרִיר
(אורי קיטה)
גַּם בְּיָמִים טְרוּפִים אֵלֶּה
זוֹהֲרוֹת
שִׁבֳּּלֵי שׁוּעָל
=
שְׁלוּלִית עַל הַחוֹף
הִשְׁתַּקְּפוּתָם שֶׁל עוֹרְבִים
וְהַשָּׁמַיִם
ריטה
אחרי סוף שבוע ארוך של יום הזיכרון, יום העצמאות ושישבּת חוף הים מלא אשפה. בקבוקים, שקיות, מסכות, צלחות, כאילו לא בטעות אלא בכוונה הושאר הזבל, כהגשמה של איזו דת. גם כלֵי משחק לילדים מפלסטיק שנקנו בשקל והוגדרו בידי ההורים ככלים חד-פעמיים מושלכים. במקום לקחת הביתה ולשטוף את החול קל יותר להשאיר על החוף. לא אוכל לנקות את כל החוף אבל משהו עלי לעשות. אני מגדיר לי משבצת ומתחיל להרים. בקבוק, שקית, מסכה, מגרפה, צ'יפס…
על החוף, לצדי, עוברת ריטה. היא אומרת לי "אנשים השאירו טינופת על כל החוף", ואני מהנהן ומחווה תנועה לרוחב החוף. רק אחרי רגע אני שם לב שהיא כלל לא דיברה אלי, אלא אל מישהו נעלם המצוי מן העבר השני של האוזניות הלבנות שלה.
עוֹרְבִים צוֹעֲקִים
"שִׁיר אֲהוּבַת הַסַּפָּן"
נִתְקָע בַּמֹּחַ
ירח חסר: הייקו בעברית 