מחבר haikuinhebrew

אמא והדודים לא מספרים לסבתא על המלחמה. היא בת תשעים ושלוש ונחלשה מאד בשנה האחרונה.

בטקס יום השואה אני יושבת לצידה; ניצולים מחברים בין האסון שפקד אותם בילדותם לבין האסון שפוקד אותנו כיום. היא מחזיקה בידה של בתי, מחזיקה בידי שלי ביד רכה ורועדת. כל מה שניסינו לא להשמיע לה במחלקה הסיעודית נגלה לפניה באולם המרכזי: המלחמה, החטופים, מימדי האסון. אני שואלת אותה אם לקחת אותה למחלקה והיא מנידה בראשה לשלילה. לרגע היא נראית צעירה מאד, אותה ילדה בת שתים עשרה שעזבה את בית הוריה לפני למעלה משמונים שנה כדי להסתתר בבית איכרים גויים בצפון הולנד, לרגע היא נראית זקנה מתשעים ושלוש שנותיה. כשאני מסיעה אותה חזרה למחלקה היא אומרת לי במאמץ: ״אין לי הרבה תקווה״. אני שואלת למה והיא עונה מילה אחת:  ״העובדות״. בתי מלטפת את ידה.

בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת

פְּנֵי סָבָתִי

בִּפְנֵי בִּתִּי

1.

מִן הַמָּקוֹר נִשְׁמָט זֶרֶד

בּוֹהָה בּוֹ

עָפָה לְדַרְכָּהּ

2.

אַזְעָקָה

בּוּם

סוֹף סוֹף פּוֹסְקוֹת

קֻבְלָנוֹת הַיּוֹנִים

*

שְׁקֵטָה

קָרוֹן מָלֵא חַיָּלִים

מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ

*

חַיָּל חָזַר 
לְצַד רַגְלוֹ הָאַחַת

זוּג סַנְדָּלִים

*

חַם וְלַח

קוֹלוֹת הֶרֶס      בְּנִיָּה

מָנוֹף גּוֹחֵן מֵעַל הַיָּם

*

אַחֲרֵי סֵרוּק

כִּנָּה אַחַת נוֹדֶדֶת

עַל שַׂעֲרָה

**

(בכל סרלואי)

*

*

הַשֶּׁקֶט לִפְנֵי

שֶׁקּוֹל אִמִּי נִשְׁמָע –

טֵלֵפוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

*

*

וִיסְטֶרְיָה:

בְּתוֹךְ רֵיחָהּ

אֲנִי נֶעֱצֶרֶת

*

*

כִּימוֹתֵרַפְּיָה

בְּכִסֵּא נוֹחַ

שְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּחֹרֶף

*

*

[מקור השירים]

*

בְּסַרְבָּל אָדֹם

מוֹשִׁיט עִתּוֹן מְקֻפָּל

לָאֲוִיר הַבֹּקֶר

*

קָרוֹב לַבַּיִת

מֵעַל רַמְזוֹר אָדֹם

חֵץ לַיָּרֵחַ

*

אוֹר רִאשׁוֹן

גַּם בְּאוּלָם הַמֶּדִיטַצְיָה

קְרִיאַת מוּאַזִּין

*

(ארי בראל)

    

בִּתְרוֹנוֹת נַחַל גְּרָר    

דַּיּוֹת דּוֹמְמוֹת

בְּצַמְּרוֹת אֲשָׁלִים

*

יְמֵי מִלְחָמָה

בְּפַאֲתֵי מוֹשָׁב מְלִילוֹת

פַּרְדֵּס מֻפְקָר

*

גָּדֵר חַיָּה 

שׁוּרַת עֲרָבוֹת בּוֹכִיּוֹת

רַכּוֹת בְּשָׁנִים   

*

חֻפַּת הֲדָרִים

כְּפוּפָה מִנֵּטֶל הַפְּרִי  

נִצָּנֵי פְּרִיחָה

*

שׁוּב שׁוּב וְשׁוּב

קוֹטְפִים וּמַשְׁלִיכִים אַרְצָה

קוֹצִים נִנְעָצִים

*

סַף תְּסִיסָה             

אֶתְרוֹגֵי עֲנָק זָבִים מִיץ

בֹּשֶׂם מַעֲמִיק

*

מוּטָל עַל הַקַּרְקַע

מַלְבִּין מַכְחִיל מַאֲפִיר

פְּרִי מֵת

*

עוֹד רֶגַע שַׁבָּת

דַּיּוֹת דּוֹאוֹת מֵעָלֵינוּ

מַסּוֹק מַצְפִּין  

*

(יום ראשון להפוגה  24.11.23)

****

ענבל קליינר                        

חוצים את נחל גרר, עולים במעלה הבתרונות אל גובה מישורי הלס, החרושים עד פאתי מושב

מלילות. הזמן דוחק, שקט. הבוקר שברירי. במרחק, מוריק ריבוע מדויק: פרדס של אתרוגים

שנזנחו בשל המלחמה. נעים במרווחים קצובים, לא לאבד קשר עין עם שרגא, מלפנים. עשרות

דיות, מרום האשלים, עוקבות אחר תנועת השיירה.

גָּדֵר חַיָּה 

שׁוּרַת עֲרָבוֹת בּוֹכִיּוֹת

רַכּוֹת בְּשָׁנִים

פרדס סבוך, צפוף סכך, נסמך על קרשים לתמיכה. חופת הדרים כפופה מִנטל הפרי, וכבר – ניצני

פריחה. הנה כפפות ומקטפות. שרגא לא מאריך בשיחה: "הזן –  אתרוג תימן חסר פיטם.

המשימה  – להפטר מכל הפרי, בזהירות עם הסולם, לא למיין, לזרוק הכול, בלי אבל ובלי חבל.  

המלאכה רבה, היום שישי. תודה לכם. כשתצאו, נא עדכנו את החמ"ל".  אני קוטפת, משליכה,

קוצים ננעצים. על סף תסיסה, אתרוגי ענק זבים מיץ. בושם מעמיק.

מוּטָל עַל הַקַּרְקַע

מַלְבִּין מַכְחִיל מַאֲפִיר

פְּרִי מֵת

בקבוק המים מתרוקן. חום היום. זרועות נשרטות. עוד שורות עמוסות לפנינו. מהר.

האם נספיק? כל הפוגה נושאת את סיומה.

עוֹד רֶגַע שַׁבָּת

דַּיּוֹת דּוֹאוֹת מֵעָלֵינוּ

מַסּוֹק מַצְפִּין

                                                                                          יום ראשון להפוגה  24.11.23

                                                                                                   (ענבל קליינר)