מחבר haikuinhebrew

מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַשְּׂדֵרָה
עֵצִים עַתִּיקִים
נוֹגְעִים זֶה בַּזֶּה

.

חָתוּל חוֹמֵק –
בַּתַּצְלוּם, לְלֹא נִיעַ
זְנָבוֹ

מאת קור ון דן הייבל

מתוך American Haibun & Haiga, 3, p. 82

*

אחרי שירידת השלג הממושכת השקיטה את האיסט-וילג', שומרים פנסי הרחוב את הרחובות המושלגים בשקט של קימורים קורנים ברכּוּת ושל ערימות של שלג. מתוך הדברים היומיומיים השלג יצר צורות חדשות ונופים חדשים. פחי אשפה הם עמודים לבנים של שלג מעוגל. המכוניות החונות לאורך רחוב 10 מזרח הפכו לגבעות משופעות, מחוברות זו לזו. הרחוב עצמו נהר דומם של לבן. השלג עמוק מכדי לאפשר תנועה. חזיתות הבתים, מהמדרגות ועד לתעלות הניקוז שבקצות הגגות, עם השערים וגדרות הברזל, הפכו כולם למעשה-רוקם מקושט של שלג. השלג מקשט את הענפים העירומים של עצי המדרכה. עצי גינקו, אלונים ועצי אגס מלבלבים כולם עתה עֲצֵי שלג. אין רוח. רק איש יחיד הולך בחוץ ועכשיו אף הוא דומם. הרחוב בוהק בשקט באור המנורות.

רְחוֹב בְּעִיר

הַחֹשֶׁךְ שֶׁבְּתוֹךְ

מְכוֹנִיּוֹת מְכֻסּוֹת שֶׁלֶג

 

 

לא אחת אנו תוהים מיהם, בהכללה, קוראי ההייקו בעברית. לכאורה התשובה פשוטה: הם חלק מקבוצת קוראי השירה. אבל נראה שהעניין יותר מורכב. מתגובות רבות של משוררים וקוראי שירה (ואלו שתי קבוצות כמעט חופפות בימינו) נוצר לפעמים הרושם שמקוראי שירה "רגילה", הייקו רחוק יותר – ולא פחות – מאשר פרוזה. לקוראי שירה רגילה קל יותר לפעמים להבין פרוזה מפני שהיא לא מערערת על הרגלי קריאת השירה שלהם. היא משהו אחר. הייקו, מצד שני, נראה כמו שירה אבל פועל ומפעיל אחרת – לפעמים אחרת לגמרי.

מסיבה זאת נראה, אולי, שרבים מקוראי הייקו אינם קוראי שירה מורגלים. הם אנשים שבעבורם הייקו הוא חלק מתרגול כלשהו. הם לא מתייחסים להייקו כאל פעולה בתוך שדה התרבות, אלא כמשהו שקרוב יותר למדיטציה. לקוראי שירה "רגילה" קשה מאוד לפעמים להבין שהייקו היא שירה שהמילים בה לא מבקשות המון תשומת לב (בניגוד לשיר בעל מרקם צפוף, כמו סונט של שייקספיר למשל), אלא מבקשות הבנה, הפנמה, ואז "הפניית מבט" מהשיר אל המציאות בניסיון לשִחזור של רגע מסוים, "תמונה" מסוימת, שהביאה לכתיבת השיר אבל השיר מתאר אותה רק ברמז. אם תחשבו על אוקיינוס, שיר רגיל דומה לו – מרקם צפוף של חיות, מים, צמחים… הייקו דומה יותר לשלט שכתוב עליו "אוקיינוס". אלו שני דברים שונים, ודווקא קרבתם מדגישה את השוני.

*

עניין זה ורבים אחרים יידונו במפגש ירח חסר הקרוב בחיפה – היכן אם לא במוזיאון טיקוטין – שיתרחש ב-23 בחודש זה. לפרטים נוספים ראו כאן.

בהזדמנות זאת נאמר כי אנו שמחים להגיע ולשוחח עם קוראים במידת האפשר. לא נוכל תמיד להיענות ולרוב לא נוכל לבוא בהרכב מלא, אבל אם יש חוגי קוראים וכדומה המתעניינים בהייקו, אנא צרו אתנו קשר במייל haikuinhebrew@yahoo.com.

.

*
מִתְנַדְנֵד בַּסְּעָרָה
בֵּין עֲנָפִים חֲשׂוּפִים
קֵן זָעִיר רֵיק

מַבָּטוֹ של זָקֵן בַּחַלּוֹן הַמַּאֲפִיָּה
בִּזְרִיזוּת בֵּין מַדָּפִים
עוֹצֵר בָּעוּגָה

אֶלֶנָה דה סוּסָה

מתוך American Haibun & Haiga, 3

 *

מהחלון האחורי אני רואה נקבת רָקוּן, אוחזת גור בפיה, הולכת לאִטה לרוחב החצר ומשם מטפסת למעלה אל גג הבית. אני תוהה מדוע היא מסתובבת בחוץ בשעות היום. אולי משהו הטריד אותה. היא חוזרת כדי לקחת את הגורים האחרים ונושאת אותם בזה אחר זה, ארבעה בסך הכול. היא לוקחת אותם למעלה אל הגג, למקום נסתר מעַיִן. ואז לפתע – קול חבטה מחליא. אחד מהגורים נפל ונחת ישר על אחוריו. הוא מיילל בעגמומיות, אינו יכול לזוז.

 כְּאֵב לֵב

קוֹל פְּעִיָּתוֹ

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

 השכנה ואני מניחות אותו בקופסה קטנה ונוסעות מהר ככל האפשר ל"צער בעלי חיים" בעיר, בתקווה שיוכלו להצילו. אבל בבת אחת, בלא התראה, הוא חוטף התקף ומתחיל להתעוות ולצווח באופן בלתי נשלט. התורָן מעביר את הקופסה הלאה במהירות, ממלמל משהו על זה שאין כל תקווה.

 כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה פּוֹסַעַת

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הַקִּדְמִי שֶׁלִּי

אִמָּא בִּמְצוּקָה

 

 

 

 

בֵּין כָּל הַמִּרְפָּסוֹת
כּוֹכָב אֶחָד
בְּדִיּוּק מֵעָלַי

*

מִשְׂרַד הָרוֹפֵא

כָּבֵד מְאֹד וְחוּם

הַסֵּפֶר עַל הַלֵּב

 

 

*

אוֹר אַחַר גֶּשֶׁם

מְצַיֵּץ עַל צֵל עָנָף

צֵל צִפּוֹר קְטַנָּה

 

 

*

לֹא בְּשִׁמּוּשׁ הַבֹּקֶר

נַעֲלַיִם עַל חוּט חַשְׁמַל

מְעַט יָרֵחַ

 

*

מְעַט מֵעַל

מֵלוֹן מַרְהִיב

יָרֵחַ

 

מאת קאתי דרינקווֹטֶר בֶּטֶר

מתוך: contemporary haibun, 1

*

*
היה נרקיס על אדן החלון של המשרד החדש שלי כשנכנסתי אליו. הצמח הופקר אגב קידום בעבודה. כשקיבלתי את התפקיד ואת המשרד, הצמח היה כלול.

אני לא הטיפוס של מגדלת צמחי בית, אבל אני מרגישה אחריות בסיסית וחיבה מאולצת לנרקיס המכוער הזה, כמו שהייתי ודאי מרגישה כלפי חתול גמדי אילו היה מושאר על סף דלתי, הגם שאני לא אישה של חתולים.

הנרקיס מעולם לא פָּרח. הוא ירוק וגמיש, וארבעת העלים הצנומים והארוכים שלו מתפרשׂים החוצה לכל הצדדים, בלי שום פרופורציה לעציץ הפלסטיק הלבן. הצמח נראה כמצוי במצב של חיים מושעים: הוא לא צומח, אבל הוא לא מת. השמש נוגעת בו רק דרך זגוגית; הרוח היחידה באה אליו מפּתח של מזגן. אני מכירה את ההרגשה.

כָּבוּל לְעָצִיץ
הַנַּרְקִיס
עַל אֶדֶן מְרֻבָּב מַיִם