פָּנָס רְחוֹב
עֲלֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס
מִתַּחַת לָעֵץ שֶׁלָּהֶם
אכזבה בירושלים
לפני כמה ימים שמעתי אמא אומרת לילד שלה ברחוב: "אני מאוד מאוכזבת ממך". והתברר לי פתאום משהו על הייקו. שיר הייקו תמיד מאכזב. בעצם, על כל שיר הייקו אפשר לומר: "מה, זה הכול?". ובמילים אחרות, "אני מאוד מאוכזב מהשיר". "שיר מאכזב". "ציפיתי ליותר". וכדומה.
בהייקו, גם אם השיר טוב – הוא מאכזב. הייקו נקטע תמיד. הוא נקטע, במקרים רבים, פעמיים. פעם אחת בתוכו, ופעם אחת בסופו. הביטוי "יצא וחצי תאוותו בידו" מבטא זאת. אפשר לחשוב על הייקו כמבוסס על האתיקה ועל האסתטיקה של חצי התאווה. "חצי" לא במובן של 50% בדיוק, אלא במובן של חלק קטן בלבד. בּאשוֹ אמר שהייקו שמגלה חצי מעצמו, יש סיכוי שנחזור אליו שוב ושוב.
שיר שלא מאכזב הוא להיט. נחזור אליו, אפילו הרבה, אבל נחזור אל משהו ידוע וגמור, לא אל קריאה חדשה, לא אל שיר חדש. הייקו מבקש מקוראיו סובלנות, ובעצם: התענגות, כלפי העובדה שהוא מספק רק חצי התאווה. הצד הטוב של האכזבה הוא שבהייקו נותר עוד חצי תאווה לקריאה הבאה, ואז רבע תאווה, ושמינית תאווה, ואז אולי שוב חצי תאווה, וכן הלאה. שירי ההייקו הם כאלה שבהם חצי התאווה שאחרי הקריאה הראשונה נמשכת ונמתחת באופן שאין אפשר למצות, מפני שיש שם משהו עמום, עלום. איזה רווח מוצק מאוד, כמעט עקשן:
חֻפְשַׁת רֹאשׁ הַשָּׁנָה
יָשֵׁן לְצַד הַהוֹרֶה
שֶׁנּוֹתָר לִי
[טאיגי]
הרווח בין הבּן הישֵן להורה שנותר; הרווח שבין ההורה שנותר להורה שנעדר (נפטר?); החופשה שאופפת את כל זה ומאפשרת פנאי למין שינה כזאת (מי עוד בבית?); הרווח שבין הקורא לשינה הזאת ולישֵנים… השיר הזה יכול היה להיות בסיס לרומן משפחתי, אבל הוא מאכזב. הוא לא מספר על היחסים המשפחתיים, על מה הוביל לשינה הזאת, ואיך מרגישים הצדדים המעורבים, מה חלמו בלילה המתואר, איך התעוררו…
קוראי התנ"ך מכירים את האכזבה הזאת היטב. למשל, סיפור העקידה הוא סיפור מאכזב. איך מרגיש אברהם בדרך לארץ המוריה? מה עובר בראשו של יצחק? איפה שרה? מה חשב אברהם בלילה שבין הציווי להשכמה? ועוד ועוד ועוד. אני תוהה אם יש מִתאם בין אהבת תנ"ך לאהבת הייקו. צריך לבדוק את זה.
להתאמן בחצי תאווה, זה לא אימון רע כל כך. רוב הסיכויים שזה מה שייתן לנו העולם. ככתוב, "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, ג).
—
על כל אלה ואחרים נדבר ביום ג' מחרתיים (28/3, 19:00) ב"תמול שלשום" בירושלים. הכניסה בתשלום אך התשלום מקוזז מחשבון ארוחתכם.
אתם מוזמנים, ואם בכוונתכם לבוא, אנא הזמינו מראש דרך הקישור למטה. נשמח לראותכם! [ליאת, דרור, אלכס].
לאירוע הפייסבוק >>>>
—
בַּכְּנִיסָה לַמָּלוֹן
עוֹמְדִים בַּשְּׁתִיקָה
פִּרְחֵי הַפְּלַסְטִיק
–
–
יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל אֲבִיב
מַקָּק דָּרוּס
עַל פַּס הַפְרָדָה לָבָן
הוצאת 'ירח חסר' בכפר ורבורג
אנו שמחים מאד להזמין אתכם/ן לערב שירת-הייקו עברי עם משוררי ומייסדי הוצאת ירח חסר.
הערב יתקיים מחר, ה-23 במרץ, ב"אנזו-בית קטן לתרבות בכפר ורבורג".
במהלך הערב נקרא שירים רבים, נדבר אודות מקורות מסורת ההייקו וכן על אודות הופעתו כצורת שירה חיה בשפה העברית.
שמות המשתתפים (לפי סדר א"ב):
איתן בולוקן
דרור בורשטיין
אלכס בן-ארי
במהלך הערב ניתן יהיה לרכוש את הכותר החדש של ההוצאה: "קמץ: הייקו בעברית 2015-2016".
מועד: יום חמישי 23.03 בשעה 19:00.
להזמנת כרטיסים לחצו כאן.
*
בְּצַד כְּבִישׁ עוֹרֵב
מְנַקֵּר פִּסּוֹת קְטַנּוֹת
מִקִּרְבֵי עוֹרֵב
ליד המים
בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. אני מרגיש פתאום את העיניים זזות, כאילו רתומות אליהם. נדמה לי ששמעתי, שדבורה מייצרת בכל ימי חייה בערך כפית וחצי דבש.
יושבים סביב הבריכה. היא עכורה לגמרי. רק כמה פרחים לבנים מרחפים בה, ממשיים לא יותר מהשתקפות ענפי העץ מלמעלה. ואז רוכן איש הגן ואוסף כוס מים אל צנצנת. המים רוחשים חיים. אני מקרב את עינַי. חמישה-שישה יצורים, שנראים דומים לפרוקי רגליים שוכני מים פרהיסטוריים. ואכן זהו תריסן, כמדומני המין המכונה "תריסן מגושם". המין הוא "מאובן חי" שקיים 200 מיליון שנה, כלומר יצור שדומה למאובנים הקדומים של המין שלו ללא שינוי ניכר. בבת אחת הצנצנת דחוסה בזמן עבר רחוק שהגיע עד ההווה, ואפשר לדמיין שאחרי שננעץ מבטינו ממושכות בצנצנת ונפנה אותו סביב יהיו שם דינוזאורים וצמחייה של תקופת היורה (בערך 200-145 מיליון שנה לפני זמננו). עולם מלא שרכים, ללא פרחים וממילא ללא דבורים, ללא בני אדם וללא יונקים משמעותיים. התריסנים מוחזרים הביתה ונבלעים בהם. הבריכה סוגרת עליהם וההווה חוזר לעצמו. ציפור שראשה שחור וְחָזָהּ כעין הדבש מתיישבת על ענף לא רחוק. איש הגן מזהה את הדינוזאור: דּוּחָל שְׁחור-גרון.
צֵל אָבִיב
גָּבְהוֹ שֶׁל עֵץ אַלּוֹן
שֶׁנִּטַּע כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי
*
בְּאֶמְצַע הַקּוֹנְצֶרְט
נוֹשֵׁר עַכָּבִישׁ עִם קוּר
עוֹצֵר מַמְשִׁיךְ
[רון דהן]
*
עַל קַו הַמַּיִם
עִקְבוֹת יֶלֶד קָטָן
כְּבָר נִמְחֲקוּ
*
עַכָּבִישׁ טוֹוֶה
תָּלוּי בֵּין שְׁנֵי עֵצִים
עַרְסָל קָרוּעַ
*
מִקְּצֶה הַסֶּלַע
סַרְטָן צוֹפֶה
הִתְנַפְּצוּת הַגַּל
תאילנד
אודם
יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי. ישבתי וחיכיתי לקול הנקישה בעץ. לפני כמה שנים הייתי מתעורר כל בוקר מקול נקישות חזקות. לא הבנתי מה זה, עד שיום אחד, בעיניים ישֵנות, ראיתי אותו על הגג ממול. הוא הקיש לא בגזע עץ אלא בקופסת פלסטיק כלשהי שהיתה צמודה לאנטנה. הלכתי לבית שממול, חיכיתי שמישהו יפתח את דלת הכניסה, עליתי לגג, טיפסתי על משהו, ועטפתי את הקופסה – גזע שלעולם לא יובקע בידי מקור – בחולצתי. למחרת ראיתי אותו נוקש בעץ ראוי לשמו, קרוב יותר אל מרפסת ביתנו.
עכשיו, על הספסל, עננים ספגו קצת את האור ואפשר היה לראות את צורתו הברורה, את אחיזתו המקבילה לעץ. אבל הוא לא נקש. הענף היה דק מדי לנקישה, גבוה על העץ. תחת זאת תחב את מקורו בתוך גופו-שלו וניקה את נוצותיו, מסרב לתפקיד המצופה ממנו מצדי, תפקיד ששמו כאילו מחייב אותו לבצע עבורנו. ברגע זה הוא לא היה "נקר", אלא ציפור על עץ. בתוך עצמו ניקר, ושום קול לא עלה מזה. קול של מקור מחטט בנוצות, ממרחק כזה, חלש כמו קול הכוכבים הכי רחוקים.
רגע לאחר מכן הוא קרא קריאה קצרה וכבר היה באוויר, טס לכיוון הפקולטה למשפטים, עף מעל ראשי. כשהוא פרש כנפיים נגלה הכתם האדום של בטנו לעיני. הרף עין של אודם על רקע השמַים. קצה מכחול נוגע באישון המורם. הייתי קם ורץ אחריו, מנסה אפילו לעוף, אבל עד שחשבתי את זה הוא כבר נגוז. הכתם האדום כמו נשאר לעוד רגע אחריו, כמו נוצה מרחפת מאחורי ציפור מהירה. אפילו הייתי ציפור לא הייתי משיגו. עד שאקפל את פנקסי המגושם הוא יהיה כבר כל כך הָלְאָה. ישבתי וחיכיתי לשובו.
בְּטֶרֶם אָבִיב
מוּל אוּלָם הַקּוֹנְצֶרְטִים
עֵץ שֶׁהַנַּקָּר
ירח חסר: הייקו בעברית 