haikuinhebrew

מִמְטַר אביב ירד והשמים התכסו עננים כמו בחורף. אור וצל ועצים וצוּפיות רבות. מטוס קרב חולף מרעיש מעורר מחשבות על הרס, טבח, מוות, מעורר כעס, חרדה ובושה. הצופיות מעודדות סביב. פרחי הלוטם הסגולים בעשרות, הם וחיפושיותיהם. האזוב הֶעָנָו. אלון רוקד באור סתווי בערב פסח. אלת המסטיק ששנים סוככת מעלי דומעת שרף שקוף דביק מענף שנגזם לה. חוטר מלבלב יוצא מאזור הגדם. קטלב צעיר נוגע בה כמנחם. ואף אני מניח יד.

פִּרְחֵי כְּלִיל חֹרֶשׁ
עוֹרֵב תּוֹקֵף עוֹרֵב
בָּאֲוִיר הַסָּמוּךְ

הצופיות יורדות אל שיח המרווה לחפש פרחים שאינם עוד. מטוסים. אנפה. פרפר. עננים. שפרירה קשקשנית. לבנים כולם. זרים זה לזה. מלבד הפרפר והפרח.
גוש כבד שעשוי מחומרי המקום הזה, המדינה הזאת, מוברג בתוכי. אני מטלטל את זה באשר אלך, כמו שולחן שאפשר להעביר ממקום למקום והבורג תמיד יהיה בו. בורג עבה מוברג. תפוס בחלודה. ואי אפשר להוציאו משם. אפשר רק להניח לידו דברים אחרים.
ציפור נסתר שר הברה אחת וחדל.
פשוש נגלה ונעלם.
יקרונית על ברקן ראשון, יותר מחושים מגוף.

על שולי פרח לוטם עכביש במארב לזחל של ארינמל. אורב לו בזרועות מוות פרושות לרווחה, כממתין לחיבוק.
נקישות גבוהות. נקר מפצל קליפה של ענף אלון מאוּזן ומדי פעם משמיע ציוץ. אני נזכר בסבי בנגרייתו. עוטה סִינָר אפור. אוחז במַפְצַלְתוֹ ובפטיש (אשר מונח שנים על שולחני, מובטל), מכה קלות, אפוף ניחוח דבק וטבק, מפזם פרקי חזנות.
מן העבר השני צריחת שלדג מתיישבת בראש דולב רגע לפני הנסיך. מקורו של השלדג פונה לענן כצופה בראש תורן ספינה האומד את עוצמת הסער שלנוכָח. אבל פתאום בוקעת שמש והעץ והעוף נשטפים אורה, וחזהו הלבן מבהיק שם ככוכב.