**

א' שולח לי תצלום בטלפון. רואים בו סיס שבור. הוא נראה ערוף. איני רואה את ראשו. אבל הוא חי. חתול התנפל עליו ופצע אותו, שיבש את כנפו. חתול שוקל בערך פי מאה מסיס. הדבר דומה להתנפלות על אדם ששוקל 80 קילוגרם על ידי יצור תוקפני במשקל 8 טון. זה היה בערך המשקל של טירנוזאורוס רקס.

בתצלום הוא נראה כמטריית ילדים שרוח הלמה בה, גלגלה אותה ברחוב. א' בדרך לבית החולים לבעלי חיים. בלי תקווה. משימת הצלה שסופה ידוע מראש. הרדמה. כלומר מוות.

אני מקבל את ההודעה מתחת למעוף הסיסים באוניברסיטה. מתחת לכנפיים הניצתות לרגעים באור השמש השוקעת. אני מביט בהם, ובירח של ניסן, ובשמים. את המבט עשוי למלא מטוס נושא פצצות או טיל נושא פצצה. כמה עדינים נראים החתולים בהשוואה אלינו.

הפצע והמוות; המעוף והאור: אין קיזוז של זה כנגד זה. עוברת שעה, ואני מניח שהסיס בתצלום כבר מושלך באיזו ערמת פגרים. כשיצא מאפריקה, מוקדם יותר השנה, מי יכול היה להאמין שזה יהיה גורלו. כמה דק המרחק בין להיות כמעט אוויר ובין להיות כמעט אדמה.

ראיתי אותו רק בתצלום. אבל אני יושב וחושב עליו כמו איזה דודן רחוק שמת בטרם עת, ומנסה, בכוח הדמיון הנואש, להחליט שאחד הסיסים שחולפים מעל ראשי כרגע – הנה, ההוא שם – הוא הוא. שהוא ניצל ממוות בידי וטרינרית מסורה, שכנפיו תוקנו, שהוא שֻׁלַּח לחופשי וטס היישר מבית החולים אל המקום שבו ידע שאחכה לו.

חוֹלְפִים עַל פְּנֵי

יָרֵחַ מָלֵא כִּמְעַט –

שְׁנֵי סִיסִים