אחי ואני מגיעים באיחור לחלקה בהר הרצל. סביב שני הקברים בני המשפחה מסיימים את התפילה. השמש קופחת, אני לבושה בסריג, חם לי מאוד. סבתא ברכה בחולצה ורודה עם פרחים, יושבת על כיסא פלסטיק קצת רחוק ומתפללת לבד. בתום התפילה דודי עוזר לה לקום כדי ללכת אל הקברים, לא מזמן אבחנו אותה עם פרקינסון. אבא לרגע מתכופף, מניח את ראשו על המצבות, עוצם עיניים וממלמל בלחש. תחילה על המצבה של גדי ואז על המצבה של ציפי. הוא מתרומם ומפנה אנשים אל מקום הסעודה. אחותי רוצה להניח אבנים קטנות על הקברים, אני לא יודעת מה אני מרגישה. אחותי אומרת "אני בגיל שציפי מתה בו, היא הייתה בת 29", זה מפחיד אותי. בת דודתי אומרת לאחייניה "אם גדי היה פה, הוא היה מת עליכם". משמאלי זוג מבוגר שותל פטוניות סגולות, צהובות ואדומות על אחד הקברים, אולי של בנם. דודתי משוחחת איתם, אחות שכולה עם הורים שכולים. אני לא שומעת מה נאמר, הנשים מתחבקות. בדרך החוצה אנחנו עוברים בין הקברים של הנופלים במלחמה הנוכחית. אני קוראת את השמות, כל כך הרבה בני גילי. ליד אחד הקברים חייל בוכה בקול, אני משתדלת לא להביט. בעיניי עולות דמעות.
צָהֳרֵי אָבִיב
גַּעְגּוּעִים לָאֲנָשִׁים
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי
(כליל שמש)
ירח חסר: הייקו בעברית 